עם תסריט מחודד יותר, ועם בימוי נרפה פחות, שלא לדבר על משחק משופר בהרבה, אפשר היה להתקין דרמה ראויה בהחלט מהחומר שבתוכו מדשדשת עלילת "להתראות כריסטופר רובין". מעשה בילד אומלל שהוריו מתעמרים בו: אמו שונאת אותו, ואילו אביו מנצל את עצם נוכחות בנו על מנת לתפוס עליו טרמפ, ולשקם את חייו שלו. כל זאת על חשבון בריאותו הנפשית של הילד.
הסיפור מוכר והילד עוד יותר. זהו כריסטופר רובין גיבורם של ארבעה ספרים מצליחים - שני ספרי הפרוזה על אודות פו הדוב וזוג ספרי השירים שמשלימים את הרפתקאות הילדות, ומגוללים אף הם את המעשה בילד קטן ובצעצועים האופפים אותו ואמורים לשמח אותו. והוא בכלל היה מעדיף שאמא ואבא יהיו אלה שיכניסו רינה וצהלה בחייו. וזה לא קורה.
סיום קרבות מלחמת העולם הראשונה ב–1918 מוצא את אלן אלכסנדר מילן, מחזאי פופולרי מלונדון, כשהוא שרוי בהלם קרב. אשתו דפני, טיפוס נתעב של נדחפת חברתית, כאילו מקריבה את עצמה ומביאה ילד לעולם שהוא, לפחות על פי עדותה, נועד רק לדבר אחד: לשנות את תסמונת הדיכאון שבו שרוי בעלה. לה עצמה הילד הזה רק מזיק.
נכון הוא שהילד אינו מוקף באהבה, אבל יש לו הרבה צעצועים. דוב קטן, חזרזיר מתוק וגם חמורון וגור נמרים. פיגורות אלה, בצוותא עם ינשוף נרגן, ארנב מטופל בהמון קרובים ומיודעים, וכן גור קנגורו מהווים את הבסיס לסיפורי יער אשדאון, שבו מיקם האב את עלילותיהם המופלאות של בנו וביבר הצעצועים שלו, במה שנחשב כיום כאהוב בספרי הילדים.
מובן כי מה שעושה את ילדי העולם מאושרים אינו מעיד כלום על הילד המקורי שסביבו נטוו ההרפתקאות של דוב הצעצוע ועמיתיו לחדר המשחקים. נהפוך הוא. הילד כריסטופר משמש כמגן אנושי לפוביות של הוריו. אמו שונאת אותו מכמה טעמים. ראשית, היא חפצה בבת ובמקום זה הגיח זכר קטן לעולם, ולכן מלבישה אותו בשמלות. שנית, היא משוכנעת שעצם בואו לעולם בתהליך של לידה קשה היה סוג של קונספירציה שנועדה להרוג אותה, ואת הרעיון הזה היא מספיגה למחזור הדם של ילדה האומלל. לעומת זאת, האב רואה בבנו בעיקר סוג של מקפצה, שתניף מחדש את הקריירה הספרותית שלו, שהלכה ודעכה בשל תוצאותיה הפסיכולוגיות של המלחמה הגדולה שבה נטל חלק.
למרבה הצער, כך אכן היו פני הדברים החל משנת 1920, שבה נולד כריסטופר רובין האמיתי, שהוריו העדיפו לכנותו בשם בילי מון. היחס של ההורים לילד, וכך העוולה שנגרמה לו עם חשיפתו האדירה למערך יחסי הציבור של ספרי אביו, שימשו עד כה בסיס לשלוש אוטוביוגרפיות שכריסטופר רובין (שנפטר ב–1996) פרסם במהלך חייו. הם גם היוו תשתית מוצקה לנתק המוחלט שלו עם אמו, שאותה לא ראה ואיתה לא שוחח במשך 15 שנים, עד יום מותה.
מדובר בדרמה משפחתית מהמעלה הראשונה, מה גם שהיא מבוססת על תיווך ספרותי מסועף. ובכל זאת, "להתראות כריסטופר רובין" מצליח להחמיץ את כל זה בשל מגושמות יתר וגישה דידקטית מדי, שכנראה רואה בעצם הצפייה בסרט סוג של הרצאה פסיכולוגית. למעשה גיבורי הדרמה אינם חיים ממש אלא מהווים מעין דקלרטיביות מהלכת על שתיים. הם מצהירים הצהרות אל מול המצלמה במקום לנהל דיאלוגים של ממש. הם נעים על הבד כדוגמנים של סיטואציות נפשיות, ולא כמו דמויות שפועלות בהקשרים מציאותיים.
התוצאה המלאכותית אף מוגברת בשל איכות המשחק הלקויה של דונל גליסון האירי, שמגלם את האב הסופר, ומרגו רובי האוסטרלית, שעושה את דמות האם. גליסון אינו משכנע בדמות אינטלקטואל שאימי המלחמה הכריעו אותו, ואילו רובי יוצרת סביבה מעגלי דחייה בשל הגישה הקריקטורלית שבאמצעותה היא בחרה לגלם את האם הנוראה. למרבה המזל, הילד וויל טילסטון, שעושה את כריסטופר האומלל, כובש את הבד. עם פנים רחבות מהמקובל, חיוך כובש וגומות חן עמוקות הוא משכיל מעת לעת לתקן את מה שמקלקלים המבוגרים.