הוא כתב את זה, והוא אמר את זה כשגילם את אלבי סינגר, הקומיקאי היאפי הניו יורקי בסרט "הרומן שלי עם אנני", שיצא למסכים בדיוק לפני 40 שנה.
עד לאותה שעת צוהריים, כשנכנסתי להקרנת טרום בכורה באולם של ההנטר קולג' בניו יורק, התייחסתי אליו כמו אל עוד מצחיקן שטותניק. כמו ההוא, מל ברוקס מ"אוכפים לוהטים". בקיצור, עוד אחד מהסטנדאפיסטים היהודים אמריקאים האלה שצצו בשנים ההן כמו סופגניות בחנוכה. אז חשבתי לעצמי מה רע בקצת צחוקים באמצע היום, בפרט כשמקרינים לך סרט בחינם לפני שהוא יוצא להקרנות מסחריות.
מודה שעד אז לא פספסתי כמעט אף סרט שלו ושצחקתי ולפעמים גם שאגתי מצחוק בהרבה סצינות. למשל כשהיה הזרע שנאבק עם האחרים כדי להישפך ראשון ב"כל מה שרצית לדעת על המין", או בעל החנות למזון בריאות מהגריניץ' וילג', היהודי ההוא שהוקפא וכשהופשר והתעורר אחרי מאתיים שנה גילה שהוא איש מחתרת של מדינה טוטליטרית. גם כשהיה בוריס גרושנקו הפציפיסט הפחדן, שהתחתן עם בת דודתו סוניה, אלמנתו של סוחר ההרינג שנפל בקרב ושנאלץ להתגייס לצבא הרוסי שנלחם מול נפוליאון.
בשלושה סרטים כיכבה לצדו עד אז דיאן קיטון, שעל היחסים ביניהם אמר:
יש איזו שמועה שוודי אלן נצפה כשהוא מבלה בארוחת ערב עם דיאן קיטון. וואו, לא ייאמן! היא הרי מבוגרת מספיק אפילו בשביל להיות אשתו.
זה היה בשנות ה־70. היינו כולנו צעירים וגם קצת יותר תמימים. משפט כזה לא היה זוכה אפילו לחיוך אם היה יוצא מפיו עכשיו, בפרט אחרי שניהל רומן עם הבת המאומצת של גרושתו מיה פארו והתחתן איתה. עם הבת, לא עם האמא.
אלה הם קצת מהדברים שזכורים לי ממה שאמר וודי– אלבי לאנני הול–דיאן קיטון. זה היה הסרט הרביעי שלהם ביחד, והוא זכה בארבעה אוסקרים: הסרט, התסריט והבימוי לאלן ופרס השחקנית לקיטון.
אגב, עוד מישהו שהיה כיף לפגוש בסרט הוא פול סיימון, הסיימון של סיימון וגרפונקל, שביצע תפקיד משני חביב למדי.
"אף פעם עוד לא התנשקנו, כי אין לי מושג מתי עושים את זה", הוא אומר לה.
"אז בואי נתנשק ונגמור עם זה ונלך לאכול".
הזוג הזה, הכל כך שונה מזוגות אחרים וזה מזה, הקסים את העולם כולו. "הרומן שלי עם אנני" היה תעודת הבגרות של האיש שמאז, לפני 40 שנה, הפך להיות ליגה בפני עצמו. לפחות עבורי.
"לא הרבה זוגות מסוגלים לזה, להיפרד ולהישאר ידידים... יש בך משהו שונה".
בהשראת המשפט הזה, סיפר ארקדי דוכין, נכתב השיר "יש בך".
נזהרתי מלגעת. פחדתי לראות.
חששתי מחום שפתיה.
עכשיו אני אפאטי
עכשיו אני תינוק
עכשיו אני כבר יודע.
יש בך משהו שונה.
משהו לא דומה
(ארקדי דוכין)
ישבנו על הבר וראיתי את וודי מנגן בקלרינט. הוא ניגן בסדר גמור. הקטע הגדול היה כשהוא סיים. לא משום שסיים, אלא בגלל האדישות שלו שלא תתואר כשירד מהבמה לרעם מחיאות הכפיים של הקהל. הוא אפילו לא שחרר צל צלו של חיוך.
אולי הוא מיהר לפגוש את סון־יי, שהופיעה פתאום כמו חלום וגררה אותו משם החוצה במהירות. איזו סצינה לשמור בזיכרון! זו הייתה תמצית החוויה הניו יורקית המגניבה.
הגיע העשור שבין "אנני הול" ל"ימי הרדיו", ולא רק אני חגגתי עם כל סרט חדש של וודי אלן. הוא המשיך להוציא כל שנה סרט, והוא עושה את זה עד היום, אלא שבין אמצע שנות ה־70 לשנות ה־80 של המאה שעברה, כל סרט היה אירוע. אחר כך באו האכזבות והשערוריות, ואנחנו חובביו הידלדלנו והתמעטנו.
בין סרט לסרט הייתי מוצא לי נחמה בספרים שלו ובמיוחד ב"חיסול חשבונות". באחד הסיפורים שבספר הוא מספר על פגישותיו ההזויות עם ד"ר הלמהולץ, בן דורו של פרויד, שבקרוב ימלאו לו 90.
האנליטיקנים המודרניים האלה! הם לוקחים כל כך הרבה כסף. בזמני, פרויד עצמו היה מטפל בך עבור 5 מרקים. תמורת 10 מרקים הוא היה גם מטפל בך וגם מגהץ לך את המכנסיים. בעד 15 מרק, פרויד
היה נותן לך לטפל בו, וזה כלל גם שני סוגים של סלטים לפי בחירתך...
(תרגום: יוסף גרודזינסקי)
אין ספק. וודי אלן חגג את הפופולריות שלו ואת ההערצה העצומה שזרמה אליו מכל העולם. כוכבי־על הסכימו (ונענים גם כיום) לשחק אצלו תמורת סכומים שלגביהם הם ממש מגוחכים. והוא ממשיך להחרים את הטקסים המלוקקים של הוליווד ולהיעדר מהם בהפגנתיות. כשזכה באוסקרים על "אנני הול", הוא ניגן באותו הערב ב"מייקל'ס פאב". כשזכה באוסקר על מפעל חיים, קיבלה אותו בשמו דיאן קיטון. רק פעם אחת הפתיע והגיע לטקס. זה היה בשנת 2002, כשהטקס נערך כמחווה לניו יורק לאחר פיגועי 11 בספטמבר.
אבל כבר לפני 40 שנה, בשיא הצלחתו, הוא שם בפיו של פטריק, אחת הדמויות בסרטו "רגשות", את הטקסט הזה:
עשיתי דבר איום ונורא לפני שבוע... כתבתי ביקורת איומה על ספר שכתב חבר שלי... ספר ממש לא טוב... קטלתי אותו... אבל הרי בדיוק בשביל זה משלמים לי. רק שהפעם הגזמתי. הייתי מה זה אכזרי. הכי נורא זה שנהניתי מהאכזריות הזאת שלי. זה מפחיד אותי הכעס הזה, אני לא אוהב את מי שאני הופך להיות.
אוי אוי אוי, הפסקול הזה שכל כך מקרב ילד מכופר היישוב ברמת גן לנער מפלאטבוש בברוקלין, אשר הרבה שנים לפני היו–טיוב והאינטרנט והדיסקים שמעו ברדיו את אותם שירים, שממשיכים לסחוט להם את הלב גם היום, ומזכירים לכל אחד מהם ילדות שאולי גיאוגרפית היא רחוקה זו מזו, אבל בנשמה היא כל כך קרובה.
מה אשתוקק להיצמד אל זרועותיך.
להישרף שנית בלהט שפתותיך.
ומוכנה אני לכל קורבן או עבד
כדי לזכות שנית בנשיקת שלהבת.
הלהבה שלי עולה היא וגוברת.
אולם נכנעתי לה, כי דרך אין אחרת.
אני נצמדת שוב, רועדת ואוהבת
שפתי שלהבת ישכיחו בי הכל
(תרגום: אברהם ברושי)
מבין כל האנשים המפורסמים שחיו אי־פעם עלי אדמות, אם יש אחד שהלוואי שאני הייתי הוא, זה סוקרטס. לא רק מפני שהוא היה הוגה גדול, שהרי גם עלי ידוע שהיו לי פה ושם הגיגים די עמוקים, אם כי אלה שלי הסתובבו ללא יוצא מן הכלל סביב דיילת שוודית אחת ואי אלו אזיקים. לא, המשיכה הגדולה שלי אל אותו איש החכם מכל היוונים קשורה באומץ לבו לנוכח פני המוות. אני אישית דווקא לא בדיוק עשוי ללא חת במה שנוגע לאפשרות ללכת בדרך כל בשר, ועם הישמע רעש בלתי צפוי כלשהו, כמו למשל מפלט של מכונית המשמיע קול נפץ, אני קופץ תמיד היישר אל זרועותיו של בן שיחי.
(תרגום: יהודה מלצר)
התרעות פיקוד העורף