השנה 1956. בן 4. אפיקים. קולנוע קיץ. ספסל עץ. שורה ראשונה באמצע. רגליים באוויר. ראש בעננים. חופה של כוכבים. על המסך הענק, צחור כשלג, הפציע "הבלון האדום": אגדה־פנטזיה צרפתית קסומה, מכשפת, מהפנטת, הדוקה היטב, לופתת, דיאלוגים בסלע, מוזיקה מלנכולית־דפרסיבית. על ילד מתוק, המתיידד עם בלון אדום, בין סמטאות פריז המרוצפות־רחוצות למשעי.
כל פעם שנדמה לילד שאוטוטו הבלון רוז' נלכד ברשת, הבלון האדמדם מתחיל לרוץ ומתרומם, ממריא לתוך האודם העומם. אחרי שהילד מואס בבלון הבוגדני, החמקני, האדמוני, הוא עולה לרכבת, ואז הבלון רוז' מתחיל לרדוף אחריו, מתדפק על הזגוגיות, משיב את האודם ללחייו ואת הדמעות לעיניו. דמעות בגשם. מוזיקה.
"הבלון האדום" היה אהבה ממבט ראשון. אהבה גדולה שהחדירה לדמי את הווירוס הקולנועי. הקטלני. "חולה סרטים" קראו לי בקיבוץ. תואר גנאי, שנועד להבהיר לי, חד וחלק, שהקולנוע איננו אלא "אשליה", "חלום", "מחלה", "סם מסוכן". ואם אני רוצה להיות קיבוצניק לדוגמה, כמו כולם - כזה שבחמש בבוקר לבננות קם - כדאי מאוד שאתחיל לקחת את עצמי בידיים.
בגיל 10 זה קרה לי בפעם השנייה. טייק טו. הפעם כבר אפשר היה למזמז ביד את קצה ה"בלון" הבוגדני, שנחת במפתיע מול דירת הקרקע של דרורה פלג: קיבוצניקית יפהפייה, 20 פלוס, שקפצה "לא נכון" בסחנה והפכה משותקת מכף רגל ועד ראש, מרותקת לכיסא גלגלים, פור דה רסט אוף הר לייף.