הקרנת הבכורה התקיימה ב־21 בדצמבר 1937 ב־Carthay Circle Theatre האגדי בלוס אנג'לס, לעיני כל המי ומי, כולל כוכבות כג'ודי גרלנד ומרלן דיטריך. הקהל עמד על רגליו והריע בתום ההקרנה, וכעבור שישה ימים הופיע תצלום של וולט דיסני בן ה־36 אוחז בבובות של שבעת הגמדים על שער "ניו יורק טיימס". הסרט היה הצלחה ביקורתית וקופתית אדירה, וקצרה היריעה מלהזכיר את כל תוארי הכבוד ואותות ההוקרה שקיבל בזמן אמת ולאורך השנים שעברו מאז, ואת הגרסאות החדשות (כולל הבימתיות והטלוויזיוניות), הפארודיות והמרצ'נדייז שהוליד.
אך לצד ההצלחה האדירה, האהדה וההערצה שהסרט זכה להן, ולצד ההשפעתו הגדולה על התפתחות האנימציה, כבר שנים שהוא סופג גם ביקורת, בעיקר מהזווית הפמיניסטית.
"שלגייה ושבעת הגמדים" יצא כאמור ב־1937, אחרי הגל הראשון של הפמיניזם של המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, שפעילויותיו התמקדו בהשגת שוויון לנשים בסוגיות משפטיות והשגת זכות בחירה לנשים, אך הרבה לפני הגל השני, שהחל בשנות ה־60 והכניס לשיח את נושא שחרור האישה. שלגייה, כמרבית בנות דורה, הייתה נערה לא משוחררת ולא הייתה לה שום בעיה עם זה. היא כלל לא העלתה בדעתה שיש אפשרות אחרת.
“העיניים הפמיניסטיות שצופות היום בשלגייה מגלות לנו את הדיכוטומיה הנשית הקלאסית: או שאת צעירה, יפה וטובת לב, או שאת זקנה, מכוערת ומכשפה", מוסיפה ד"ר נטע ארנון־שושני, חוקרת סוציולוגיה ומגדר מהחוג לחינוך בסמינר הקיבוצים. “אין ניואנסים, אין מורכבות. במובן הזה, האישה היא סטריאוטיפ על גבול הלא אנושי. מובן שהאישה הרעה תהיה אם חורגת, כדי שתמיד נרגיש ש’במשפחה שלנו’ זה לא יכול לקרות".
"בכלל, בסרטי דיסני מצוירים מוקדמים רבים האמא מתה ('שלגייה', 'במבי','סינדרלה'), או נעדרת ('פינוקיו'), או נשארת מחוץ להרפתקה ('עליסה בארץ הפלאות', 'פיטר פן'), או מרצה את עונשה בבית הסוהר ('דמבו') – כדי שהעלילה תוכל להתקדם מתוך הפסיביות הביתית הנשית אל האקטיביות שבחוץ. בסופו של דבר הטוב תמיד ינצח, לא בלי עזרתו של גבר. אגב, הגבר יכול להיות גם אקטיבי, גם יפה וגם טוב לב – מה שאצל האישה לא יכול להתממש בישות אחת".
התרעות פיקוד העורף