"על גוף ונפש": אילו אנדריי ומריה, שני גיבורי הסרט ההונגרי המסקרן “על גוף ונפש", היו שולטים בקאנון היהודי, הם בוודאי היו משכילים לזהות שניים מהפסוקים המצוטטים ביותר מתוך "שיר השירים". הפסוק האחד, זה שמשקף את המבט הנשי, הולך על הדימוי הבא: “דומה דודי לצבי או לעופר האיילים". הדימוי האחר, מחודד עוד יותר, מדגים את המבט הגברי: “שני שדייך כשני עופרים תאומי צבייה". בהיעדר הוכחות לשליטה ברזי התנ"ך, נופלים מריה ואנדריי בפח דתי אחר, שאותו ניסח זיגמונד פרויד בשנת 1900 בספרו “פשר החלומות" - המלכודת הפסיכואנליטית.

ובמה הדברים אמורים? אנדריי ומריה עובדים באותו אתר הריגה - בית מטבחיים הממוקם בפרברי בודפשט. הוא מכהן שם כחשב החברה, ובעצם הבוס של בית החרושת הזה; היא משמשת כפוסקת האחרונה בכל הקשור לבקרת האיכות של המוצר הבסיסי במקום, כלומר הבשר המומת. בשל סיבוכים עלילתיים לא ממש חשובים מגלה לפתע פסיכולוגית המשתייכת לאסכולת פרויד כי השניים, אנשים שהם לכאורה זרים זה לזה, חולמים את אותם החלומות. איך זה ייתכן? “על גוף ונפש" אינו מתיימר להשיב על החידה הזאת. מה התוצאות האפשריות לחלימה הסימולטנית? זה בדיוק העניין המרכזי פה.

בקצרה: אנדריי חולם שהוא צבי עטור קרניים מפוארות, שמשוטט ביער מושלג בחיפוש אחר מזון חבוי, ובדרכו נתקל בצבייה ענוגת מראה. ולהפך. מריה חולמת שהיא צבייה מורעבת המשוטטת ביער קפוא בחיפוש אחר כמה עלים עסיסיים שישביעו את רעבונה, ונתקלת בצבי האלגנטי. פגישה נעימה מסדר לעצמו בחלום הצמד הזה. מגע גוף מעודן, התחככות הדדית באף והילוך מתון אל גדות פלג מים פסטורלי. הוא חולם עוד ועוד את החלום המה זה פרוידיאני הזה, וכך גם היא.



האינטימיות המשותפת שנכפית במפתיע על השניים רק חושפת את בדידותם העקרונית ונבדלותם כיצורים חסרי מגן בעולם מסביבם, שבו הכל שוחטים את הכל. הוא נכה שידו השמאלית אינה מתפקדת כלל, והיא לוקה בסוג של אוטיזם ומתקשה לפתח יחסי קרבה עם סובביה. בעיקר, בשל רתיעתה מכל מגע גופני.

אלה הם הנתונים הבסיסיים שלתוכם מטילה אידיקו איניידי, קולנוענית מוערכת מהונגריה, את הדמויות הסתומות למדי שבראה לצורך פיתוחו של משל זה על אודות הישרדות בעולם בלתי סובלני, הישרדות שאפשרית באמצעות בריחה מהריאליזם המגביל. אין זו הפעם הראשונה שבה איניידי שולפת את האס הזה. בסרטה הראשון, “המאה העשרים שלי" (1989), היא עקבה אחר גורל מתעתע של תאומות שנולדו בראשית המאה הקודמת, והופרדו בלידתן רק כדי לנתב לעצמן דרכים מקבילות שיכולות להיפגש רק בהזיה או בסיוט. בסרט נודע נוסף שלה, “סיימון מאגוס" (1999), הנסמך על מעשיו של שמעון הקוסם שמפורטים בברית החדשה, היא מעמתת בין שני מכשפים רבי עוצמה המתחרים ביניהם, באמצעות טריקים נוסח אורי גלר, על תשומת לבה של גברת נאווה. שלא לדבר על סרטה “צייד הקסמים" (1994) שהתמקד בסיפור די דומה.



מאז ש"סיימון מאגוס" יצא לאור, איניידי לא ביימה לקולנוע. מצד שני, במהלך 18 השנים שחלפו מאז יצא הסרט הזה היא התמקדה, בין היתר, בהפקה ובבימוי של הגרסה ההונגרית לסדרת הטלוויזיה “בטיפול". לכן אין זה מקרי שסרטה החדש, “על גוף ונפש", שזיכה אותה בחודש פברואר האחרון בפרס הגדול של פסטיבל ברלין, נראה כמו הכלאה בין סרטיה הארוכים הנעים על גבול הסוריאליזם לבין הפרקטיקה הפסיכואנליטית המאפיינת את סדרתו של חגי לוי, שזכתה כידוע לתפוצה כלל עולמית.

דיכאון, זרות, בדידות. לא בדיוק הנושאים שהקולנוע מתוצרת הונגריה זר להם. סרטי אישטוון סאבו, בלה טאר, יאנוש סאס ובנדק פליגהאוף מרבים לתאר סיטואציות מעיקות אלה, ומהבחינה הזו איניידי איננה מחדשת הרבה. מה שמפליא ב"על גוף ונפש" הוא דווקא היכולת של איניידי להשלות את הצופים כי בכלל קיימת איזושהי אפשרות לבריחה מהסבך האקזיסטנציאלי/אבסורדי שלתוכו היא הטילה את הדמויות האומללות שבראה.

איניידי, בצוותא עם הצלם מאטה הרביי, מבליטים את הפער שובר הלב ממש בין אותם קטעים בסרט, מעוצבים בלקוניות כמו דוח משטרתי, המתארים את תהליכי השחיטה ועיבוד הבשר של הפרות המפוטמות, לבין היפוכם של הדברים - הפסטורליה השורה בחלומותיהם של מריה ואנדריי, על אודות הצבי והצבייה המעודנים, שנעים כאילו בחופשיות משוחררת של טבע פראי, ומרוחקים כביכול מהמאכלת הממתינה מעבר לפינה לכל יצור חי. הצלם הרביי אף מיטיב לתמצת את הבדידות האורבנית של הצמד המוזר בכמה שוטים המזכירים, ולגמרי לא במקרה, את ציוריו של אדוארד הופר האמריקאי, שדן את הדמויות שצייר בשנות ה־30 וה־40 לאפלוליות של מבוי סתום.

ובאותו העניין בדיוק. איניידי, כך עולה, מתמכרת ממש לעיצוב הסביבה הגיהינומית שבקרבה מתפקדים אנדריי ומריה. מן הסתם, כהנגדה חזותית לאותו רוגע הזורם בשלווה שמיימית ממש באותם חלומות טבע שקוטעים מעת לעת את העלילה הריאליסטית. “על גוף ונפש" לוקה אם כן בעודף התמסרות אל האומלל והדוחה, אל המביך והמודחק, וזוהי למעשה החוליה החלשה יותר במבנה הקולנועי המרשים שאיניידי מכוננת על הבד.

משהו מהגזמה זו מחלחל גם אל טיב ההופעה מול המצלמה של גזה מורצ'אני, העושה את דמות אנדריי, ושל אלכסנדרה בורבלי, שמגלמת את מריה. מורצ'אני בן ה־60 פלוס, שזו לו הופעה קולנועית ראשונה, מדגיש את מוגבלויותיו האובייקטיביות שנגזרות מחוסר הפעלתה של יד שמאל משותקת. אצל בורבלי, שבעשור האחרון רשמה בעיקר הופעות קומיות בטלוויזיה ההונגרית, מבליטה איניידי דווקא את גון עורה הלבקני, שמבדל אותה מיד מסביבתה, וכאילו מסמן אותה כסוג של חייזרית הנקלעת לעולמות לא לה. ההדגשות המיותרות הללו על הזרות הגופנית של השניים אל הסביבה “הטבעית" כביכול הן מהמומנטים הפחות מוצלחים ב"על גוף ונפש". 





“האופה מברלין"

מי כאן כשיר להעניק תעודות כשרות? ואין הכוונה דווקא לכשרות המזון על פי הפרמטרים של הרבנות הראשית, אלא מתן תעודות הכשר ללאומיות נכונה, דת מועדפת או נטייה מינית ראויה. בכל הנושאים הנכבדים הללו משתדל להתמקד “האופה מברלין", עבודת ביכורים של אופיר ראול גרייצר, העוסקת באופן שבו חווה גרמני צעיר, השוהה זמנית בישראל, קמצוץ מאותו יחס עוין ומשפיל, שהוענק אך לפני שמונה עשורים ליהודי עירו ברלין.

עקב עיסוקיו כמומחה לתעבורה נקלע אורן (רוי מילר) לעתים מזומנות לשהות בברלין העכשווית. אורן, איש משפחה ירושלמי, מגלה בבירת גרמניה שהוא פיתח העדפה ברורה לבית קפה אינטימי. לא רק האספרסו והעוגות המפתות מושכים את אורן למקום המסוים הזה, אלא בעיקר תומאס (טים קלקהוף) הצעיר, שמפעיל את האתר במתינות חביבה. הירושלמי והברלינאי מפתחים ביניהם מערכת יחסים הומוסקסואלית, שנקטעת כל אימת שאורן שב הביתה, לירושלים, אל אשתו ובנו הקט.



רוצה הגורל המר וחייו של אורן נקטעים דווקא בעירו ירושלים, כשהוא נופל קורבן לתאונת דרכים קטלנית. אי לכך נועל תומאס את בית הקפה הקטן שלו, ושם פעמיו לעיר של אהובו, רק כדי לגלות שגם אשתו של אורן, ענת (שרה אדלר) שמה, מריצה בירושלים בית קפה אינטימי, ממש כמו שלו, שם בברלין. מבלי לגלות את סודו, תומאס מציע עצמו לעבודה בבית הקפה של ענת. תחילה הוא שוטף כלים, אך חיש מהר מתקדם לעמדה משמעותית של קונדיטור הנערץ על ידי הקליינטים שכרוכים אחר דברי המאפה המשובחים היוצאים מתחת ידיו המיומנות.

או אז מגלה תומאס את הציפורניים החדות של נציגי הדת היהודית, בין שזהו משגיח הכשרות מטעם הרבנות המקומית, או דווקא מוטי (זהר שטראוס), אחיה הדתי והשתלטן של ענת, שנזעק לשמור על צביונו היהודי של בית הקפה. שהרי תומאס המנומס הוא נוכרי, וככזה אסור לו לאפות מזון לבני העם הנבחר, אפילו אם הוא ממש מצוין בביצוע מלאכה זו. מובן שמאוחר יותר יגלה הגרמני שלא רק הדת שלתוכה הוא נולד מאוסה בעיני חלקים מהציבור הירושלמי, אלא גם הלאום שלו, שלא לדבר על העדפתו המינית. כן כן, תומאס מגלה שאפילו היהודים, אם רק מאצילים עליהם סמכויות, אינם שונים מעמים מסוימים באירופה.

ככל שהדברים נוגעים להעמדת הסצינות השונות - קצב עריכת ההתרחשויות, הטון הכללי, בניית הדמויות - ניכר כישרונו הפילמאי של גרייצר, המוליך את סרטו ביד בטוחה של במאי. אבל הסיפור עצמו - מחורר ושרירותי לעתים קרובות - מתבלט בבוסריותו. ייתכן שהסיבה לכך נעוצה בהתנגשות הברורה בין סגנון הכתיבה הנוטה לעתים למלודרמטיות בנוסח פסבינדר לבין האופן הנינוח, הרמזני במידה רבה, שבו מונחות הסצינות זו לצד זו. כאילו מערבב יחד בשר וחלב, ומנטרל באחת את תעודת הכשרות שלו.