פגר של גמל מוטל אי־שם בסביבות הקילומטר ה–147 של כביש הערבה, ומישהו חייב לפנות אותו. בחוץ כבר חום אימים של חודש יולי, והשוטר ההרוס מעייפות ערן (ששי מטו), שזה עתה סיים משמרת לילה, מזעיק, מובן מאליו, את נווה, המושבניק האחראי, כדי שזה יחפף משם את הגמל המת.
דוהר בבהילות בטנדר שלו, מגיע נווה (רותם קינן) אל זירת המוות רק כדי להיווכח שהגמל החזיר את נשמתו לבורא חיות הבית כשהוא כמה סנטימטרים לפני אבן הדרך המסמנת את הקילומטר ה–147. או בתרגום לעברית מעשית: זה בכלל לא בתחום שלו, וחובה על המושבניק מוטי (מנשה נוי) לבצע את המשימה הלא נעימה.
מוטי, שלא עשו אותו באצבע, נוטש במהירות את חבורת הפועלים התאילנדית שמועסקים על ידו, וחש למקום כשהוא רכוב על הטרקטור המאיים שלו. מתחיל ויכוח בין המושבניקים; זה זורק מילה, השני עונה, והשוטר ההרוס מעייפות תקוע באמצע, מנסה לעשות סדר בטיעונים הסותרים של השכנים המסוכסכים. סצינה שאם לא הייתה מתרחשת בכביש הערבה, הייתה בוודאי פורצת באחד מרחובות תל אביב הלחוצה.
שלשום הוקרן בביאריץ, שם נערך כעת פסטיבל הטלוויזיה האירופי פ.י.פ.ה, סרט קצר נוסף שביים אותו פרנקל, “212" שמו, וגם בו מתמקד הסיפור שראשיתו בפינוי גווייה. אומנם לא של גמל אלא של ישישה שנפטרה בבית אבות, אבל זה אותו הדבר. מתברר שדווקא הסיטואציה המלחיצה הזו, המנכיחה גוף מת בין בני אדם קצרי רוח, מניבה תוצאות קומיות שפרנקל יודע לחשוף אותן על הבד.
השלישי בעסקה הקולנועית הסימפטית הזו הוא “חמורים", שעשה דוד וולך. הבשורה העיקרית הבוקעת מהפקה זו היא שוולך שב לביים. כידוע, עשה וולך לפני 11 שנים את “חופשת קיץ" - הטוב בסרטים דוברי העברית שהופקו בישראל, ומאז שתק ושתק. “חמורים" הוא השלב הראשון בדרכו חזרה אל הקולנוע (בקרוב יתחיל וולך בבימוי סרטו החדש “מוות במיטה"). זוהי הבלחה ויזואלית, מעין וידיאו ארט, באורך של חמש דקות, שמקומה הטבעי הוא בגלריה לאומנות.
שישה אלמנטים מניעים את ההתרחשות בסרטון הזה - שלושה חמורים השתולים על כביש הערבה, שני דולפינים השוחים בתוך אקווריום ענק, שעושה דרכו דרומה על גבי משאית גדולה אחת. וכמובן, התוצאות הקטסטרופליות של המפגש בין ששת האלמנטים דלעיל.
התרעות פיקוד העורף