ברגמן ביים וכתב כ–60 סרטים וביים עוד אין ספור הצגות תיאטרון. הוא זכה שלוש פעמים באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ונחשב לאחד הבמאים המודרניסטים הגדולים שהשתמשו במדיום הקולנועי לא על מנת לספר סיפור אלא כדי להתבונן בנפש פנימה ולדון בסוגיות של ניכור, בדידות, חוסר תקשורת ושאר תמות אקזיסטנציאליסטיות. משחק השח הבלתי נשכח בין האביר למוות ב"החותם השביעי" העלה את הקולנוע בדרגה והפך אותו מבידור לאומנות, שווה ערך לספרות או לתיאטרון.
בילדותו הוקף ברגמן בשיח דתי, אבל הוא העיד שאת אמונתו איבד בגיל 8 - חוויה המזינה את הפילמוגרפיה שלו, שמושתתת על היעדרו של אלוהים ועל הניסיון להבין את מקומו של האדם בעולם אלים ואכזר שבו המוות אורב תמיד בפינה. התמונות מהכנסייה הציפו את דמיונו הרך במלאכים, קדושים, נביאים ושטנים.
חייו השתנו לנצח בגיל 9, כשהחליף עם אחיו כמה חיילי בדיל תמורת פנס קסם. המכשיר האופטי הפשוט הזה, שמאפשר להקרין תמונות על הקיר, מילא את כל עולמו. ברגמן הצעיר שילב את אהבתו לתיאטרון בובות עם הצעצוע החדש שלו.
בגיל 10 הוא כבר העלה מחזות שלמים של אוגוסט סטרינדברג בעזרת מריונטות, תפאורה ותאורה שבנה בעצמו. כעבור שנים הוא יקרא לאוטוביוגרפיה שלו "לטרנה מג'יקה", על שם אותו פנס קסם שהפך אותו, בגיל 9, לקולנוען.
ברגמן למד ספרות ואומנות באוניברסיטת שטוקהולם, אבל לא סיים את לימודיו והחל לעבוד בתיאטרון. במקביל הוא התאהב גם בקולנוע. מאוחר יותר יאמר שהקולנוע הוא בשבילו פילגש מרגשת, בעוד התיאטרון הוא אשתו החוקית.
העבודה הרצינית הראשונה שלו בקולנוע הייתה כתיבת התסריט לסרטו של אלף סיוברג, "ייסורים", הפקה שבה שימש גם כעוזר במאי. הצלחת הסרט הביאה לו הזדמנות לביים את סרטו הראשון, "משבר", שיצא ב–1946. הוא פרץ לתודעה הבינלאומית בשנות ה–50, כשהעירום הנועז לזמנו בסרטו "קיץ עם מוניקה" משך לא מעט תשומת לב. אבל דווקא הקלוז–אפ הארוך על פניה המתריסות של מוניקה (הארייט אנדרסון) בישר על הפיכתו של ברגמן ל"במאי של נשים".
סרטו הפסיכולוגי האניגמטי "פרסונה" מ–1966, שבו מככבות ליב אולמן וביבי אנדרסון, ביסס את מעמדו זה. היצירה עמוסת הסימבולים, שנחשבת לאחת המנותחות ביותר בהיסטוריה, נגעה באין ספור תמות נשיות, מאמהות ועד אהבה לסבית, לצד כאלו אוניברסליות של טירוף, דואליות, זהות עצמית והתמודדות עם טראומות אישיות וקולקטיביות.
התרעות פיקוד העורף