במרכז "אליס", סרטה העלילתי הראשון שהוצג פה לפני כחמש שנים, הציבה דנה גולדברג דמות של אחות מקצועית מתוסכלת, המועסקת במוסד המטפל בנערות במצוקה. יש לה, לאחות הזו, בביתה בעל זנוח ובן לא אהוב, ואת ניחומיה היא מנסה לקושש מבעד למערכת יחסים עם מאהב אנוכי. השחקנית אילנית בן יעקב, שגילמה ב"אליס" את אליס האומללה, זכתה בפרס השחקנית המצטיינת בתחרות הסרטים של פסטיבל ירושלים.
במרכז "מות המשוררת", סרטה העלילתי השני של גולדברג, היא מציבה דמות של אחות מקצועית מתוסכלת, המועסקת במוסד הדואג לישישים ונצרכים. יש לה, לאחות הזו, בביתה בעל זנוח ובן לא אהוב, ואת ניחומיה, אם בכלל, היא מנסה לקושש במערכות יחסים ליליות אקראיות. השחקנית סמירה סרייה המגלמת ב"מות המשוררת" את האישה האומללה, ששמה בסרט הוא יסמין, זכתה בקיץ האחרון בפרס השחקנית המצטיינת בתחרות הסרטים של פסטיבל ירושלים. שני הבדלים עקרוניים, או שלא, חוצצים בין שתי הדמויות הללו. יסמין מ"מות המשוררת" היא ערבייה וגם לסבית, ואילו אליס איננה לא זו ולא האחרת.
אפרת מישורי, המחזיקה בתואר אקדמי של דוקטור לספרות, היא משוררת ותיקה ומוכרת, שעשתה לה שם באמצעות שיריה הריתמיים שמרבים להדגים חזרות עקשניות וקצביות על מילות מפתח, כמו גם בזכות משחקי מילים המפוזרים ברוחב לב לאורך טורי השירה שלה. מישורי, כך אומרים מבקרי ספרים, מרבה להדגים בטוריה כפל דמויות, הן בחזותן והן בקולן. בסרט "מות המשוררת", כך עולה, איחדו גולדברג ומישורי כוחות יצירתיים כתסריטאיות ובמאיות משותפות. ויקיפדיה מוסיפה הערה, שהיא אולי חשובה ואולי בכלל לא, שבמשך זמן רב היו השתיים בנות זוג.
לצד יסמין המתוסכלת מציגה עלילת "מות המשוררת" דמות נשית נוספת. זוהי ד"ר לני שדה (בגילומה של יבגניה דודינה), המוצגת לצופים כחוקרת ספרות מובילה, שעד כה כתבה שירים למגירה, וכעת היא משתוקקת לחשוף אותם לציבור הקוראים. בראשית הסרט האקדמאית חמורת הסבר נפגשת בבית קפה עם עורך ספרותי בשם עוזי (שאותו מגלם פרופ' עוזי שביט, מראשי הוצאת הקיבוץ המאוחד), ומפתיעה אותו במחברת שירים המצטיינים בריתמוס רפטטיבי, כמו גם בטשטוש מכוון של דמויות. ממש כמו שירתה של מישורי, שהרי השירים המצוטטים ממחברת זו הם מפרי עטה של התסריטאית/במאית המשותפת.
על פניו מריץ "מות המשוררת" שתי עלילות מקבילות, שמתמקדות בשתי הנשים האלה. יסמין הפלסטינית מצד אחד, ולני הפריווילגית מהצד האחר. בעוד שהיומיום של חוקרת הספרות מתואר על הבד בפרטנות נוקדנית המזכירה את התנהגותה של ז'אן דילמן, גיבורת הסרט המהולל של שנטל אקרמן המנוחה - קניות בסופרמרקט, עיצוב שיער במספרה, ויכוח קולני עם מוכרת בבוטיק בגדים - הרי שהנסיבות שבהן נקלעת יסמין אל מול המצלמה סבוכות הרבה יותר; לאורך הסרט, כמעט כולו, היא מופיעה בצילומי תקריב בלבד, כשהיא מצויה, כך מסופר, בעיצומה של חקירה משטרתית. מסתבר, על פי המסופר בפסקול, שבלילה הקודם, שעות ספורות קודם לחקירה, היא נקלעה לאירוע בחוף הים של תל אביב, ולא ברור אם היא רק עדת ראייה למעשה שקרה שם, או שהיא זו שאחראית לו.
גבר עלום פנים, חוקר משטרה נמרץ מדי, נשמע כשהוא מוריד על יסמין הנבוכה, העצורה - פיזית ונפשית - סדרה אינסופית וחוזרת על עצמה של שאלות חטטניות ופוגעניות. היא מתגוננת ותוקפת, נסוגה ופורצת קדימה, מנסה להדוף את מתקפת הגבר ללא הפנים, ולהסביר ישירות לו, כלומר למצלמה הסטטית, את נסיבות חייה המייאשים, ובתוך כך להסיר מעט ממעטה המסתורין שבו עוטפת, או אולי עטפה, המשוררת וחוקרת הספרות את חייה. משחק העובדות החוזר על עצמו, מעין טנגו של שני צעדים לאחור וצעד גנוב קדימה, בעצם מכונן על הבד את אותו וילון הקרוי שירה, שאולי מפריד ואולי בכלל לא, בין המציאות לבין תשקיפיה הליריים.
מישורי וגולדברג יצרו סרט שהוא יותר בבחינת הרצאה על שפה פילמאית מאשר עבודה קולנועית של ממש. כאילו הן מגישות עבודת תזה, ולא בהכרח סרט חי ונושם. אסי אורן, שותף בכיר לעשיית "מות המשוררת", מצלם אותו בגוני שחור ולבן, שהתקבעו בעשורים האחרונים כמייצגים של עבר נוסטלגי או של הווה אלטרנטיבי, כזה שנבדל מהמציאות הצבעונית המוכרת.
עם כל הכבוד לצמד התסריטאיות/במאיות, וגם לצלם, ברור לגמרי ש"מות המשוררת" קם ונופל על איכות הופעתה של סמירה סרייה. גם במקרה הזו מדובר בכפל איתותים. מצד אחד זהו משחק–מול–מצלמה מקצועי ורהוט. מהעבר האחר, ניכר שלא מדובר כאן רק בקטעי משחק, אלא גם בסוג של וידוי מצולם על נסיבות חיים אמיתיות של סרייה עצמה. אם האופציה הראשונה היא הנכונה, סרייה עושה תפקיד מרשים. אם האופציה השנייה היא "האמיתית", הרי שמדובר כאן בסוג של דגמון סבל אינסופי של דמות הנידחת והמודרת מהחברה הישראלית. ובשירים, כמו בשירים - אין הבדל של ממש בין ראייה אובייקטיבית למציאות סובייקטיבית.
"מות המשוררת"
***
מורן איפרגן, זאת יודעים רבים, עמדה בקשר נישואים עם השף/הסלב אסף גרניט, ולשניים יש גם צאצא משותף. לאחר שלוש שנים ביחד התגרשו השניים, ואיפרגן, על פי הצהרתה בדברי הרקע שהופצו לעיתונות, חשה ש"חרב הבית" עליה. ואם אנחנו כעת בתחנת החיים הטעונה הקרויה חורבן הבית, הרי שהמומחים הגדולים בנושא מתקבצים כבר אלפיים שנה ויותר ברחבת הכותל המערבי, כדי לקונן על האסון הזה. איפרגן, כך עולה מדבריה, גדלה במשפחה דתית וספגה את האמונה בעניין קסמיו הנצחיים של הנכס הנדל"ני המיוחצן הזה, והחליטה לחבר בין האישי שלה לבין הקולקטיבי של העם היהודי. לכאורה, זה נשמע כמו פרודיה. על הבד זה נראה גרוע עוד יותר.
"הקיר", סרט תעודה, מציע שני סרטים בכרטיס אחד. החלק החזותי, התמונות, מתמקד בנעשה ברחבת הכותל הגדושה מאמינים ותיירים ומבקשי חסד ומקוננים מקצועיים, כמו גם סתם קבצנים ונודניקים. הסאונד, פסקול הסרט, גדוש כולו בשיחות טלפון שמנהלת הבמאית עם אמה ואחותה המבוגרת ממנה ששמה ריקי, וחברתה הטובה ביותר, ששמה גם הוא מורן. מוקלטת אף שיחה שהגיעה מהשף הידוע בכבודו ובעצמו, ועוד כמה שיחות קצרות עם ידיד מהעבר, ואפילו עם הסבתא, שהלכה לעולמה במהלך הכנת הסרט. הצופה נדרש, או ליתר דיוק נכפה עליו, לבצע את החיבור האגרסיבי בין האייקון הדתי הקרוי "הכותל", על מלוא קשת משמעויותיו, לבין לבטיה של אישה גרושה, שעברה תהליכים מכאיבים של דיכאון, לידה ופרידה מבלבלת ומבולבלת. למה? ככה.
ייאמר מיד: אם איפרגן לא הייתה מצמידה להקלטות הטלפון את צילומי הכותל, אלא צילומים של מופע קרקס על לולייניו וליצניו, או אפילו תצלומים עוכרי שלווה של בית מטבחיים, התוצאה התיאורטית הייתה זהה. השימוש המניפולטיבי בהוויה המכונה "הכותל" הוא נרקיסיסטי, מתפנק ורווי רחמים עצמיים. וככזה הוא מגונה.
אבל זו רק דעה אחת. צוות השיפוט של פסטיבל "דוקאביב" שנערך בחודש מאי האחרון מצא ש"הקיר" הוא "סרט עשיר, פרובוקטיבי ואלגנטי" והעניקו לו את הפרס הגדול. כך, שאוזניים לכותל.
"הקיר"
***
ביום שלישי ההולך ומתקרב יתחילו ההקרנות של פסטיבל הקולנוע הצרפתי, שנערך בסינמטקים זו הפעם ה–15 ברציפות. במהלך הפסטיבל יפסעו על האקרנים 14 סרטים חדשים, שחלקם יישאר בארץ להקרנות מסחריות, וחלקם לא. כמו כן יוצגו עותקים חדשים של קלאסיקות מרהיבות כמו "קסדת הזהב", "קאן קאן צרפתי" ו"עיניים ללא פנים", שמאוד–מאוד מומלצים לצפייה למי שעדיין לא נחשף אליהן.
אבל כל זה הוא כלא כלום לעומת ההקרנה הצפויה של הסרט הנהדר "הלא אנושית", שהופק כסרט אילם ב–1924 ונותר עד היום כאחת מפסגות העיצוב הקולנועי, ברמה שאינה נופלת מ"מטרופוליס" הנצחי של פריץ לאנג.
"הלא אנושית" הוא סיפור מעשייה מטופשת על אודות אהבה פטאלית בין זמרת אופרה המאוהבת בעצמה, שכל גברי פריז כרוכים אחריה, לבין איזשהו ממציא צעיר משוודיה, שקופץ ומתאבד לנוכח בוגדנותה הריקנית. אבל מה חשובה העלילה בסרט שכולו מופת עילאי לעיצוב תמונה, ריהוט, ביגוד וסביבה, שאליהם חברו מרב הכישרונות האומנותיים של פריז באותה שנת תפר נודעת שבין זרם הדאדאיזם לזרם הסוריאליזם שפרץ אז במלוא עוזו.
הצייר הנחשב פרנאן לז'ה אחראי כאן על עיצוב התפאורה המזהירה, והבמאים הנודעים (לעתיד) אלברטו קבלקנטי וקלוד אוטן לארה שימשו כרכזי צוות העיצוב, שכלל גם את האדריכל רובר מאייה–סטיבנס ואת פייר שארו, מעצב הריהוט שבנה דקורציה ברוחו של האוסטרי הענק אדולף לוס. אפילו כתוביות ההסבר שמשובצות כמקובל בסרט אילם מעוצבות בסגנון היוגנדשטיל הגרמני. ואם העובדה ש"הלא אנושית" הופק כסרט אילם עלולה להרתיע צופים פוטנציאליים, ניתן להשמיע כעת צפירת הרגעה: אל התמונה מוצמד פסקול מוזיקלי מרהיב, שאותו חיבר במיוחד להפקה הזו המלחין דריוס מיו, שאין גבול לשבחים שניתן להרעיף על ראשו.
מרסל לרבייה ביים את הסרט. אף על פי שלרבייה השתייך לדור של גדולי האוונגרד הקולנועי ששגשג בצרפת בשנות ה–20 - אבל גאנס, לואי דלוק, ז'רמן דולק, לואיס בונואל - שמו כאילו נמחק מהתודעה ההיסטורית. הסיבה היא בעיקר חינוכית. ב–1943, בעיצומו של הכיבוש הגרמני, ייסד לרבייה את "אידה"ק", ששימש כבית הספר לקולנוע החשוב ביותר בעולם, והוא עצמו נבלע בין חדרי הניהול שלו עד 1969.
לצורך כינון הפנטזיה הפילמאית "הלא אנושית", לרבייה ריכז אומנם את נבחרת הכישרונות, אך לא ויתר גם על מציצנות רכילותית. כך, למשל, יוכלו זריזים וחדי עין לאתר בין הניצבים המשתתפים בסצינת קונצרט המונית, שצולמה בתיאטר שאנז אליזה, את הפיגורות הבאות: פבלו פיקסו, עזרא פאונד, אריק סאטי, מאן ריי, ג'יימס ג'ויס ואפילו את לאון בלום, אז מבקר ספרות, שמאוחר יותר התמנה לראש ממשלת צרפת.
"הלא אנושית"