את החלום של נשר אין איש בישראל שלא מכיר. חצי מיליון איש צפו בו בבתי הקולנוע כשיצא לאקרנים ועוד מיליונים צופים בו מדי שנה, כשהוא מוקרן באופן מסורתי בערוצי הטלוויזיה ביום העצמאות. הסרט מגולל את סיפורה של להקה צבאית ישראלית יוקרתית בזמן מלחמת ההתשה דרך עיניהם של שלושה טירונים חדשים שמצטרפים לשורותיה ומבקשים להיות חלק מהחבר'ה, תוך שהם מתמודדים עם במאי קשוח שלא עושה להם חיים קלים.
התסריט הצליח לספק הצצה לעולמה הפנימי של להקה צבאית טיפוסית על הקנאה, הסכסוכים, מלחמות האגו והרומנים. באותה שנה שבה יצא הסרט החליט שר הביטחון דאז רפאל איתן לפרק את הלהקות הצבאיות, ולמעשה הסרט היה אקורד הסיום של ימי הזוהר שלהן ואולי גם סימן את תום עידן התמימות הישראלי.
את הרעיון לתסריט שאב נשר מניסיונו האישי. "גדלתי בניו יורק וכשהגעתי לגיל המתאים החלטתי להתנדב לסיירת מטכ"ל", הוא מספר. "כשהגעתי לישורת האחרונה מפקד היחידה שאל אותי: 'מה תעשה אם לא נקבל אותך?' 'אלך ללהקה צבאית', עניתי לו. 'למה שלא תלך לסיירת אחרת?', הוא תהה. 'אם לא היחידה שלכם, אני מעדיף להקה צבאית', עניתי לו. 'אומנם אני גיטריסט בינוני אבל נמרץ'.
"בסוף התקבלתי ליחידה ואחרי שנה עזבתי לקורס קצינים והפכתי לקצין מודיעין. במשך הזמן הזה חשבתי שלסיירת וללהקה הצבאית הייתה תבנית די דומה: אלו יחידות שהיה קשה להתקבל אליהן ואם התקבלת - היית חלק מחבורה מגובשת".
המחשבה הזו הדהדה במוחו של נשר גם לאחר שחרורו מהצבא ועם חידוש לימודי הקולנוע בניו יורק. "רציתי לכתוב על הדבר הישראלי הזה שנקרא חבורה", הוא מספר. "התחלתי לכתוב על הזמן שהעברתי ביחידה המובחרת ואז חשבתי שאני יכול לספר את אותו סיפור רק בתוך להקה צבאית, עם אותה דינמיקה חברתית, אותם מאבקים ואותם עימותים, ובו בזמן להתחבר למורשת המוזיקלית הישראלית, שהיא חלק מהזיכרון הקולקטיבי. התסריט נכתב בניו יורק ואולי דווקא בגלל זה הסרט יצא כל כך ישראלי, כי הוא נכתב מתוך ניסיון להבין למה אני מתגעגע בארץ ומה הופך את הישראליות למשהו מיוחד".
רק שהתסריט המקורי היה שונה לגמרי מהתוצאה הסופית. "הוא התחיל כקומדיה פרועה ואנרכיסטית עם סצינות מטורפות שמתרחשות בלוקיישן המרכזי: מחסן הכביסה של הקצינים", נזכר יצחק צחייק, העורך והמפיק בפועל. "אני זוכר מברק שאבי שלח אלי מניו יורק שבו סיפר על שיר רוק בשם 'טפו' שכתב לסרט. היה בתסריט המקורי דגש על האינדיבידואל ולא על הקבוצה. רק במהלך העבודה שעשו אבי ושרון הראל–כהן, שותפתו לתסריט, הסרט קיבל תפנית והפך לרציני יותר".
"השיר 'טפו' היה בדיחה", מרגיע נשר, "בדיוק כמו שהשם המקורי של הסרט 'דיזנגוף 99' היה בהתחלה 'נזק'. אותו מחסן כביסה מהתסריט האנרכיסטי נותר רק כמקום שבו הדמות של מאיר סוויסה שירתה לפני שהתקבלה ללהקה".
"ברגע שאבי זרק כל מיני רעיונות לסרט הראשון שלנו ועלה הנושא של להקות צבאיות, מיד נדלקתי", מספרת הראל–כהן, "התסריט המקורי עבר התפתחות אחרי התחקירים שקיימנו, ובשלב מסוים התמקדנו ודייקנו בדמויות".
"אבי ושרון עשו תחקיר רציני שיכול להתחרות בתחקירים העיתונאיים הכבדים ביותר", מגלה טוביה צפיר. "הם ראיינו כמעט כל חבר בלהקה צבאית משנת 48' ועד אותו זמן".
"הגדולה של אבי ושרון הייתה הטייפ–קאסטינג", מוסיפה דפנה ארמוני שגילמה את דמותה של נועה בר–און, החברה החדשה בלהקה. "הם קלעו בדיוק לאבטיפוס שרצו ליצור בסרט".
"ישבנו ודיברנו עם כל שחקן על החוויות שלו, ההוויה שלו, מי הוא ומה הוא", אומר נשר. "הרצון שלי היה להביא שחקנים שהם לא 'תוכים' אלא יוצרים. שיהיו שותפים ליצירה ולעיצוב הדמות בצורה אקטיבית. בעיני, התסריט מהווה נקודת יציאה. אני אף פעם לא מצלם את התסריט שנכתב והוא משתנה במהלך החזרות, ולכן אני מאמין גדול בתהליך עבודה משותף עם השחקנים".
חלק מהשחקנים התגלגלו לסרט במקרה. "חזרתי לארץ ב–1977 אחרי שהות של שלוש שנים בפריז", מספר קובי רכט, שגילם את דמותו של המנהל המוזיקלי של הלהקה. "עם חזרתי אבי ושרון באו אלי כדי לתחקר אותי על להקת פיקוד המרכז שבה שירתי. התפקיד של ליכט היה מיועד לאורי זוהר, אבל הוא היה אז בתהליכי חזרה בתשובה. שלושה שבועות לפני הצילומים אבי הציע לי את התפקיד והסכמתי לאחר שסיכמנו שליכט לא מדבר כמעט, אלא הוא רגיש לקריזות של החיילים".
למרות הטייפ־קאסטינג המוגדר, ישנן דמויות שנוספו רק אחרי התחקיר לסרט, כפי שמתארת גילת אנקורי. "הדמות של שרי לא הייתה קיימת בהתחלה. אבי כתב אותה אחרי שעשה איתי אודישן. גם את התפקיד של מלי הוא הוסיף אחרי הראיון עם גלי עטרי".
"היו שחקנים כמו גידי גוב ומאיר סוויסה, שידענו מראש שאנחנו חייבים שהם יופיעו בסרט", מסבירה הראל–כהן. "והיו שחקנים שבעקבות הראיונות איתם רקמנו דמויות. היו המון זמרים ושחקנים ידועים שרצו להשתתף בסרט, אבל בשלב מסוים היינו צריכים לעצור ולגבש את הנבחרת המנצחת שלנו, ממש כמו שעושים בלהקה צבאית".
אולם בהתחלה לא כל השחקנים היו מרוצים מהתפקידים שנבחרו להם. אלי גורנשטיין, למשל, חשש שהתפקיד של זמי התאורן לא הכי אידיאלי עבורו. "בהתחלה חששתי שהתפקיד לא טוב, כי אבי החליט שאהיה אאוטסיידר, מה שהיה רחוק ממני. אבל בסופו של דבר ועל פי הסצינה האחרונה דווקא התפקיד הזה עשה את הסרט".
"לא הבנתי למה אבי החליט שאהיה עם משקפי שמש לאורך כל הסרט", מוסיף עוזי אסנר שגילם את הקלידן של הלהקה, "זה נראה תמוה בעיני, אבל בדיעבד זה יצר גימיק וזוכרים את הדמות של מוני בזכות משקפי השמש".
בתפקידי אורח הופיעו לא מעט מכוכבי הלהקות הוותיקים. אורי זוהר (מפקד להקת הנח"ל בשנות ה–50) גילם את עצמו; מוטי פליישר, כוכב להקת הנח"ל, ומוצי אביב, כוכב להקת פיקוד צפון היו מילואימניקים פלרטטנים ("השתתפתי בשני ימי צילום ועד היום לא קיבלתי על כך תשלום", מספר פליישר); רבקל'ה קרמר, סולנית הצ'יזבטרון בסוף שנות ה–40, הייתה בעלת הדירה שבה נערכה מסיבת יום העצמאות בהשתתפות הלהקה.
"ליהוק הסרט ארך שמונה חודשים וצילומיו שבעה שבועות", נזכר נשר, "כשאני מסתכל על ההספק הזה כיום, אני לא מעכל שבחור בן 25 הצליח לעשות את זה".
"זה נכתב על הלהקה שלי, להקת פיקוד המרכז", מצהיר קובי רכט, "זה מתאר בדיוק מה שקרה אצלנו, כולל עניין המרד". "כל היריבויות והקנאה שבסרט מתארות את המציאות בצורה מדויקת", מסבירה סמדר ברנר, יפצ'וק בסרט, ששירתה בלהקת פיקוד הצפון. "ברור שהיו ריבים על סולואים, חלקם בצורה יותר סמויה וחלקם מוחצנים יותר, היו קנאות ותככים בין ותיקים לצעירים ופרוטקציות". "אני חושבת שאבי ניסה לתאר את להקת הנח"ל", מצביעה לירון נירגד, שגילמה את דמותה של מיקי בסרט ושירתה בלהקת פיקוד הדרום. "האווירה די תאמה את הלהקה המיתולוגית הזו". אבל ששי קשת, מכוכבי להקת הנח"ל, מביע הסתייגות מכך. "המציאות בסרט היא לא המציאות של הלהקה שלי", הוא אומר. "זוהי המציאות של הרבה להקות אחרות ביחד".
מעריצי הסרט טוענים כי לכל אורכו מפוזרים לא מעט רמזים לכך שמדובר בלהקת הנח"ל: סולן הלהקה מוצג כחצי עיוור ללא משקפיו, רמז ללקות הראייה של אריק איינשטיין בתקופת להקת הנח"ל. באודישנים ללהקה הצבאית מוזכר השם "דן סנדרסון", מי שהיה גיטריסט הלהקה בזמן מלחמת ההתשה. כמו כן הייתה העובדה שהלהקה התכוננה לצילום טלוויזיוני ראשון של להקה צבאית, ובמציאות הייתה זו להקת הנח"ל שזכתה לכבוד הזה. חדי העין שמו לב לכך שבחדר החזרות היה תלוי פוסטר בשם "יד לפה", שזה שם מערכונה הנודע של להקת הנח"ל בתוכניתה השביעית "שמור על הגבול" (1954).
התרעות פיקוד העורף