לפני 45 שנה ליוו ג'ק ניקולסון ואוטיס יאנג, שני מלחים בצי האמריקאי, עמית צעיר שלהם, בגילומו של רנדי קוויד, בדרכו אל בית סוהר צבאי, שם אמור היה הבחורצ'יק לרצות שמונה שנות מאסר. הדרך הארוכה שהשלושה עשו מבסיסם בנורפולק וירג'יניה אל בית האסורים במדינת מיין הצפונית והקפואה נוצלה לגולל עלילה בסגנון סרט מסע, שבמהלכה מלמדים המלחים הוותיקים את הצעיר המפוחד פרק אחד או שניים בכל הקשור לחיים הטובים - נשים, יין ושעשועים - שאותם הוא עומד להחמיץ.
התפקידים מתחלקים כך: ניקולסון בגרסה הנוכחית מגולם על ידי בריאן קרנסטון; אוטיס יאנג (שהספיק בינתיים ללכת לעולמו) הוא כעת לורנס פישבורן; ואילו קוויד, זה שנכנס אז לכלא, הוא עכשיו סטיב קארל, המגלם דמות מוכת יגון של אלמן ואב שכול, הדוחף לאיחוד המחודש בין שלושת המלחים לשעבר.
פונצ'ן ולינקלייטר ממקמים את סיפור העלילה של ספר/סרט ההמשך בשנת 2003, כשהפלישה האמריקאית לעיראק הייתה עדיין טרייה ומדממת. מסתבר שבנו יחידו של קארל נהרג אי־שם בערבות עיראק, ולאב האומלל אין מי שיהיה לצדו ברגע הקשה ביותר של חייו. שכן את אשתו הוא כבר קבר זמן מה קודם לכן. בצר לו הוא חורש את ערי החוף המזרחי על מנת לאתר את אותם שניים שליוו אותו ברגעים הקשים של פאזת חייו הקודמת, ובמחיצתם הוא מתכנן את הפגישה המכאיבה עם הארון ובו שרידי גופת בנו.
הסיטואציה המלודרמטית מדלגת במהלך הסרט מהפן הטרגי של הסיפור אל היבטים קומיים, שבהם מוקהה כאב האסון על ידי גילוי חיבה גברית, מהסוג שטופח בקולנוע האמריקאי מאז ימי המערבון הקלאסי. סמיכות הפצתו של "חברים לחיים" אל טקסי יום הזיכרון ויום העצמאות, שהתקיימו פה רק השבוע, יוצרת דיסוננס לא צפוי. שכן עיקר עוצמתו של סרט זה הוא בדחייה המוחלטת שחשים האב השכול ושני רעיו לנשק אל תעשיית המוות והזיכרון הממלכתיים, שלא אחת מהווה זרוע מחושבת של עסקי הפייק ניוז.
התרעות פיקוד העורף