"החזית העממית" של בלום נהנתה בזמנה משיתוף פעולה אוהד עם תעשיית הסרטים הצרפתית, וזכורים עד היום סרטיו של היוצר ז'אן רנואר ("טוני", "מסיבה כפרית", "בשפל"), שסייעו בהפצת בשורות ההומניזם, האחווה והערבות ההדדית, שעמדו בלב אמונתו הפוליטית של בלום. כזכור, הרבה לא נותר מכל זה שנתיים לאחר קריסת חזית השמאל, כשצרפת נכנעה לגרמנים והונהג בה משטר וישי המגונה, ששיתף פעולה עם הנאצים.
לבתי הקולנוע בישראל הגיעה עבודתו הפילמאית של גדיגיאן באיחור עצום. רק לפני שש שנים הוקרן אצלנו לראשונה באופן מסחרי סרטו הנהדר "שלגי הקילימנג'רו", שהפך כאן ללהיט מפתיע. אם בעשרות השנים שחלפו מאז שרנואר הגדול חדל לעשות סרטים קם לו יורש רוחני ראוי, הרי שהוא בקע מתוך העלילה המרגשת של "שלגי הקילימנג'רו", שהתבונן באהבה אין קץ במאבקם של סוורים בנמל מרסיי להגנה על מקום עבודתם.
מובן ש"בית ליד הים", סרטו ה–20 במספר של גדיגיאן, המתחיל כעת את הקרנותיו בארץ, הוא בבחינת המשך תמטי לתפיסת העולם ההומניסטית שמדריכה אותו, ומהבחינה הזו לפחות מדובר במחמם לב ראוי לצפייה אוהדת. מי שראה את "שלגי הקילימנג'רו" בוודאי ישמח לפגוש מחדש את שחקני הסרט ההוא, שלפחות שישה מתוכם - הלהקה הקבועה של גדיגיאן - משובצים גם הפעם לתפקידים הראשיים, ובראשם כמובן אריאן אסקריד, אשתו ושותפתו לעבודה של גדיגיאן מאז עשה את סרט הביכורים שלו.
אסקריד מגלמת הפעם דמות של שחקנית תיאטרון וטלוויזיה השבה לבית נעוריה, ששוכן על שפת מפרץ קטן סמוך לעיר הדרומית מרסיי. 20 שנה היא נמנעה מביקורים בבית זה, מאז שהתרחש במקום האסון הכבד ביותר שחוותה מעודה: בתה הקטנה, שהייתה אז תחת השגחת סבא שלה, חמקה אל שפת הים ושם אבדו חייה. הסב, שעמו מתחילה עלילת "בית ליד הים", לוקה בשבץ מוחי בסצינה הפותחת את הסרט, ובשל כך מגיעה בכל זאת לביקור חולים בתו המתנכרת.
ביחד עמה מגיע למקום גם אחיה הפעלתן, אך הלוקה בדיכאון, שזה עתה פוטר מעבודתו כעסקן בכיר באיגוד עובדים. השניים מצטרפים לאח שלישי שנותר במשך השנים בכפר, צמוד לאביו, ויחד הפעילו מסעדה שססמתה הסוציאליסטית הייתה אוכל טוב במחיר נמוך, שנועד להשביע את פועלי הסביבה. האיחוד הנדיר בין שני האחים והאחות הוא שעומד בלב הקונפליקט הדרמטי מכמיר הלב של הסרט.
בניסיון לכפר על עוון העבר מכתיב האב החולה, שאיבד את יכולת הדיבור והריכוז שלו, צוואה המורישה מחצית מהון המשפחה לבתו הפגועה ממנו, ואילו שני אחיה המבוגרים נאלצים להסתפק ברבע מוקטן בלבד. אלא שאת סליחתה של האם השכולה אין לקנות בכמה אחוזי ירושה, והיא מתעקשת, אולי מתוך התנשאות והתקרבנות, על חלוקה שווה, הכל בהתאם לרוח השמאל האופטימי.