במרכז מחקרו האנתרופולוגי החדש של גראד הוא מציב את עצמו. שכן הוא לא רק כתב וביים את “הבן דוד", הוא אף מגלם בו את הדמות הראשית, הליברלית, הנאורה, של אומן ואיש טלוויזיה שככל הנראה משלשל את הפתק של מרצ כשהוא נקלע אחת לכמה שנים לקלפי. שמאלן אסלי. ובכן שמאלן זה, שחי עם אשתו וילדיו במושב נאה הטובל בשדות מוריקים, מחליט שהגיעה העת לשפץ את הסטודיו שלו, ולהמיר את הג'יפה שבה הוא מתקין את עבודותיו האומנותיות במעטה אסתטי יותר. לשם ביצוע משימת שיפוץ טריוויאלית זו שוכר גראד, הקרוי בסרט נפתלי, את שירותיו של סעיד המיומן, שאותו הוא אומנם לא מכיר, אבל הגנן העובד במושב מאוד המליץ עליו.
מגיע יום השיפוצים הגדול וסעיד איננו. הוא עסוק במקום אחר לגמרי, ובמקומו הוא שולח את פאהד. שהרי ערבי זה ערבי, וביניהם אין הבדל של ממש, בוודאי לא בעיניו של ישראלי שמשרד הפנים מאשר את יהדותו. פאהד, שברירי למראה, שדומה כי הוא מבין הרבה יותר בתוכנות מחשב ובמוזיקת ראפ מאשר בשפכטלים, שליכטה ועבודות חשמל, מתחיל בעבודות הגירוד וסתימת הסדקים (המטפוריים, אלא מה) בקירות הסטודיו של נפתלי הליברל, שאין לא בכלל בעיה להשאיר את פאהד לבדו, בלי שום פיקוח עליו.
רוצה המזל הרע ובדיוק כשנפתלי איננו בסביבה על מנת להשגיח על הערבי שלו, מתחולל (אולי) פשע מין, שבו מותקפת נערה מבנות המושב על ידי גבר אלמוני. כולם, אבל ממש כולם, חושדים בנוכרי פאהד שהוא הנבלה שעשה בנערה מה שעשה. כולם, חוץ מנפתלי הנאור, שמוכן להפקיד דמי ערבות במטה המשטרה המקומית, ובלבד שתסיר ידיה מהערבי.
מובן שסיפור הנערה והחשד האוטומטי שנופל על פאהד הוא בבחינת מעגל הנפתח לסדרה הולכת ומתרחבת של גילויי גזענות ושנאה כלפי האחר, כל אחר שהוא, ומתדרדרים הדברים עד לשפל שכזה, שבו נפתלי עצמו, עצם מעצמותיה של הציונות הבונה והכובשת, נחשד על ידי שכניו בהסתרת האמת הנפשעת.
כפי שניתן כבר להבין, “הבן דוד" - בשיוך המשפחתי המוכר מאז ימי ישמעאל התנ"כי, בנו של אברהם ואחיו של יצחק - הוא סוג של הרצאה דידקטית על כל הרע הטמון באדם, ובעיקר אם הוא ישראלי מן השורה שרואה מול עיניו רק ערבים זוממים. המעטה הדידקטי שבו נעטף הסרט מגביל את טווח הפעולה של הדרמה האצורה (אולי) בעלילה, ומכתיב לסרטו של גראד טון של קריקטורה סמלית, שבה כל דבר מייצג משהו - מושג, מונח או התנהגות אנושית - שהוא גדול הרבה יותר מההדגמה הצנועה המוצעת על ידי שכניו למושב של נפתלי, ובמקרים רבים על ידיו הוא.
כלל ידוע הוא שקריקטורה עובדת כשהיא (גם) מצחיקה, ולא רק מכאיבה. “הבן דוד", מה לעשות, אינו מצליח לכונן על הבד סיטואציות שחורגות מעבר להצגה בסיסית של “הבעיה" המרכזית במזרח התיכון - טינת הציונים לערבים באשר הם, והחשד המתמיד של הצד הפלסטיני מפני פגיעה מתמדת בו. מצער שגראד, שהוא רב ניסיון בתחומי הקולנוע והתיאטרון ו"הבן דוד" הוא הסרט השלישי בבימויו, אינו חוצה את גבולות האלמנטרי והטריוויאלי באופני החשיפה הסאטירית של נפתלי ובעיותיו עם הפועל שלו פאהד.
התרעות פיקוד העורף