וכל זה קורה לאט. לאט–לאט. השוט הארוך - כלומר המצלמה הנחה על פניו של העצוב/עצובה ומשתהה שם לאורך זמן כדי להמחיש כמה דרמטי המצב - הוא אויבו הגדול ביותר של הצופה חסר הסבלנות. בטח כשלצדו מונח שלט שיכול בהינף לחיצה לשגר אותו ל–VOD, לנטפליקס, לסלקום TV, פרטנר ולכל אחת ממאות האפשרויות שקיימות כיום במרחב.
הסבלנות התקצרה, לפחות שלי. במהלך מאבק כוחות מרטיט בין שלפרד לדודה לידיה אם שלפרד תאכל את המרק או לא, אפשר לראות מאות מעשי רצח, מרדפי מכוניות, תקצירי פלייאוף מה–NBA. אם שלפרד לא תרים קצת את הרגליים ותתחיל לרוץ, את הרייטינג שלי היא מפסידה.
"סיפורה של שפחה", עונה 2, הוט HBO, הוט VOD, יס VOD, STINGTV
***
מה היה לנו: אתרי ההיכרויות, מתברר, עושים רע לחיי הזוגיות. השפע הוא מלאכותי, מרגיל לשטחיות, מאפשר לדלג ממיטה למיטה, ולבסוף לחזרה הביתה למיטה ריקה. איפה האהבה הישנה?
מקיימים יחסים שטחיים יותר, בודדים יותר, עושים פחות סקס, מפחדים לאהוב או לא יודעים כלל איך. האף בתוך הטינדר, הג'יי–דייט, מין עם בני זוג בסרט נע, וחזרה למיטה הריקה והקרה. זה הסיפור של בני ובנות הדור עד גיל 40 שמספר הסרט "הפחד לאהוב".
הטכנולוגיה לא עושה את החיים מאושרים יותר. כלומר כבר לא צריך לרדת עם הכביסה לנהר, להיות כבול באזיקים לדן כנר ודליה מזור בערוץ הראשון, והשם ישמור מלפתוח חלון במכונית האוטומטית בעזרת סיבוב מייגע של הידית. אבל כל אלה הם בחזקת מסייע. כשהכביסה יוצאת ריחנית מהמכונה, והטלוויזיה באפיק 438 בממיר על הסדרה החמה האחרונה שיצאה לפני שלוש דקות בארצות הברית, המיטה עדיין קרה, והלב, אוי הלב, עדיין מרוקן ושבור.
בעצם, מה יש כאן להתפלא? רק לצאת לרחובות ולראות את האף של כל העולם בתוך המכשיר המפלצתי הקטן. מגיל 5 ועד 500, היצור האנושי הפסיק להרים עיניים אל העולם המתרחש במרחק הגדול מ־20 ס"מ ממנו ונבלע באוסף קטן של כרטיסים אלקטרוניים וכמה עשרות הבהובי ביטים. כמו בסרטי אסונות, מיליארדי אנשים סביב הפלנטה יצאו מדעתם והפכו לזומבים. מוכי שיגעון, אצבעותיהם מתקתקות על אוטומט צרורות אינסופיים של "מהממממממת" - איך רובוט מנוון כזה יזכור כיצד עושים אהבה?
התרעות פיקוד העורף