האיכות נשמרת, הפרק הראשון בעונה השנייה מבטיח שהסדרה תמשיך לרחף באטמוספירה משלה, ומצטער בזאת להודיע לציבור שנגמרה לי הסבלנות ל"סיפורה של שפחה". ג'ון, היא שלפרד, חזרה אלינו עם התינוק ברחמה. הרעיונות, הצבעים והאיכות נשמרו. בעולם הממש שבו אנחנו מתגוררים, הפכה בינתיים סדרת הטלוויזיה לסמל מאבק בדיכוי ובפגיעה בנשים. הכל יופי. באמת יופי. ואין לי כוח אליה.

אין לי כוח לצרות שלה. אין לי כוח לגעגועיה. אין לי כוח לדודה לידיה. רק צער יש לשלפרד בחיים. בפרק אחד היא מצטערת ומגירה דמעות בכמות שמשתווה רק לאלופה האולימפית ביללות בטלוויזיה, קרי מתיסון מ"הומלנד".

וכל זה קורה לאט. לאט–לאט. השוט הארוך - כלומר המצלמה הנחה על פניו של העצוב/עצובה ומשתהה שם לאורך זמן כדי להמחיש כמה דרמטי המצב - הוא אויבו הגדול ביותר של הצופה חסר הסבלנות. בטח כשלצדו מונח שלט שיכול בהינף לחיצה לשגר אותו ל–VOD, לנטפליקס, לסלקום TV, פרטנר ולכל אחת ממאות האפשרויות שקיימות כיום במרחב.



הסבלנות התקצרה, לפחות שלי. במהלך מאבק כוחות מרטיט בין שלפרד לדודה לידיה אם שלפרד תאכל את המרק או לא, אפשר לראות מאות מעשי רצח, מרדפי מכוניות, תקצירי פלייאוף מה–NBA. אם שלפרד לא תרים קצת את הרגליים ותתחיל לרוץ, את הרייטינג שלי היא מפסידה.

"סיפורה של שפחה", עונה 2, הוט HBO, הוט VOD, יס VOD, STINGTV



***

"הפחד לאהוב"

מה היה לנו: אתרי ההיכרויות, מתברר, עושים רע לחיי הזוגיות. השפע הוא מלאכותי, מרגיל לשטחיות, מאפשר לדלג ממיטה למיטה, ולבסוף לחזרה הביתה למיטה ריקה. איפה האהבה הישנה?

מקיימים יחסים שטחיים יותר, בודדים יותר, עושים פחות סקס, מפחדים לאהוב או לא יודעים כלל איך. האף בתוך הטינדר, הג'יי–דייט, מין עם בני זוג בסרט נע, וחזרה למיטה הריקה והקרה. זה הסיפור של בני ובנות הדור עד גיל 40 שמספר הסרט "הפחד לאהוב".

הטכנולוגיה לא עושה את החיים מאושרים יותר. כלומר כבר לא צריך לרדת עם הכביסה לנהר, להיות כבול באזיקים לדן כנר ודליה מזור בערוץ הראשון, והשם ישמור מלפתוח חלון במכונית האוטומטית בעזרת סיבוב מייגע של הידית. אבל כל אלה הם בחזקת מסייע. כשהכביסה יוצאת ריחנית מהמכונה, והטלוויזיה באפיק 438 בממיר על הסדרה החמה האחרונה שיצאה לפני שלוש דקות בארצות הברית, המיטה עדיין קרה, והלב, אוי הלב, עדיין מרוקן ושבור.

בעצם, מה יש כאן להתפלא? רק לצאת לרחובות ולראות את האף של כל העולם בתוך המכשיר המפלצתי הקטן. מגיל 5 ועד 500, היצור האנושי הפסיק להרים עיניים אל העולם המתרחש במרחק הגדול מ־20 ס"מ ממנו ונבלע באוסף קטן של כרטיסים אלקטרוניים וכמה עשרות הבהובי ביטים. כמו בסרטי אסונות, מיליארדי אנשים סביב הפלנטה יצאו מדעתם והפכו לזומבים. מוכי שיגעון, אצבעותיהם מתקתקות על אוטומט צרורות אינסופיים של "מהממממממת" - איך רובוט מנוון כזה יזכור כיצד עושים אהבה?


הפחד לאהוב. כאן
ויקיפדיה משחררת ביעילות קטלנית מהצורך לעלעל בספר היסטוריה ובלי משים להיתפס באיזה נושא אחר ולהיאבד בו לאיזה חצי שעה. ווייז לכאורה מערסל את הנהג כתינוק ומשחרר אותו מהסכנה האיומה לתעות בדרך, אבל בעצם הוא דיקטטור של כבישים. אני מכיר מישהו שמחק מהסלולרי שלו לאחרונה את האפליקציה ומספר על חוויית חופש. עד כדי כך הבנאדם הרגיש נפלא אחרי שנסע לא כמו שהמכונה ציוותה עליו אלא בדרכים שבחר. והוא חזר לכבישים ישנים מעוררי נוסטלגיה שלא נהג בהם שנים רבות. לא נשאר לנו אגב עוד זמן רב עד שווייז בטח יחובר למכונית האוטונומית דרך הסבתא של גוגל ולא ירשה לנו לצאת מהבית כי לא גמרנו מהצלחת.

"הפחד לאהוב" לא ידביק אתכם לכיסא. לא כל הרווקים והרווקות שהוא מביא כחיזוק לטענתו הבסיסית הם תולדת הטכנולוגיה החדשה. לכל דור ודור ישנו אחוז הרווקים שלו שפספס או בחר מרצונו לא לעלות על הרכבת, גם לפני שהמציאו את הטינדר. הסרט, שאיכשהו מבחינה קולנועית מצליח ביותר מדי רגעים להיות מייגע, מתאר מופע נוסף שבו הטכנולוגיה אינה חיה בשלווה לצד האדם: לכאורה היא מגדילה את יכולת האוטומציה בעולם השידוכים ועושה לו חיים קלים יותר, אבל למעשה מגמדת את מקומו.

האתרים והיישומונים בתחום הזה מגבירים לכאורה את השפע, אבל דווקא השפע הזה, הזמין בלחיצת מקש, מסובב את הראש לבני האדם ומכניס אותם לסחרור ולרוויה. התוצאה היא מיטות ריקות ולבבות שבורים במספרים הולכים וגדלים.

אם מצב השידוכים בעידן השפע הטכנולוגי לא הולך ומשתפר, לאן מועדות פניו של האדם? איך כל זה ייגמר? פרופ' יורם יובל, באמירה מבריקה בסרט, מנסח זאת במדויק: אנחנו לא יודעים. פשוט עוד לא יודעים.

"הפחד לאהוב", יום רביעי, 2.5, כאן 11

הפחד לאהוב. כאן

***
רונאלדיניו בישראל

מה היה לנו: כוכב הכדורגל לשעבר רונאלדיניו הגיע לביקור קצר בארץ לטובת קידום מוצר מסחרי. דברן גדול הוא לא, מה שלא הפריע לתקשורת להתעלף על הרצפה. בסוף יצא קרקס.

בשבוע שעבר ביקר בארץ הכדורגלן האגדי הברזילאי רונאלדיניו, שפרש ממשחק לא מזמן. מי שמחפש מידע על מעלליו מוזמן כמובן לבצע קפיצה קצרה ליו–טיוב, ונאמר רק שהוא היה המסי והרונאלדו של תקופתו.

לישראל הגיע רונאלדיניו למשך שלושה ימים לטובת קידום מוצר מסחרי. וכדי שהעניין לא ייראה בוטה מדי, פורסם גם שיפתח אקדמיית כדורגל לילדים בשיתוף בית"ר נורדיה ירושלים.

כלי התקשורת השונים בארץ כמובן לא היו יכולים להתעלם מבואו של כוכב עבר בסדר גודל כזה, וגם נדרשו לביים התרגשות גדולה לטובת הכותרות הגדולות. רונאלדיניו מצדו לא היה יכול לומר כמובן שבא לכאן רק כדי לעשות כמה ג'ובות, ונדרש לתאר את שמחתו הרבה להגיע אלינו, וכך נחתם ועתיד היה להתבצע ההסכם הבלתי כתוב של העמדת פנים משותפת. זה לא חדש. לא המצאנו את זה. זה נעשה אלף פעמים בעבר וייעשה אלף פעמים בעתיד.

אלא שהצדדים לא עמדו בהסכם. רונאלדיניו, מותש ממסע במי יודע כמה מדינות, או סתם בשל חוסר כישרון לשוני, קיצר בתשובות לשאלות. היכן שענה סתם קשקש, ובעיקר הפגין רצון שיעזבו אותו במנוחה.


רונאלדיניו בישראל. דני מרון

ב"אקדמיית" הכדורגל שלו, לשם הגיעו מאות ילדים כדי לראות אותו, הוא עלה על המגרש לשמונה דקות בערך ונעלם, לאכזבתם ועלבונם של הסטודנטים הצעירים. מילא, בוודאי ישלח להם חוברות לימוד משחק פרי עטו ויעקוב מרחוק אחר הישגיו של כל ילד שנרשם לאקדמיה שלו, כמו שעושה כל דיקן מסור.

התקשורת המקומית מצדה, במקום לזייף התרגשות התעלפה על הרצפה בהתרגשות אמיתית. לא הבחינה שהטיפוס שממולה ידע אומנם כדורגל, אבל בהבעה בעל פה הוא מקבל ביום טוב ציון נכשל, ואין לו משהו מעניין לספר לנו. ובנוסף על כל אלה, פשוט לא בראש שלו. רדפו, ראיינו, מודי בר–און בערוץ הספורט הפגין ידע היסטורי מרשים שבוודאי קרא חמש דקות לפני השידור בוויקיפדיה, ורונאלדיניו, בנחישות, נשאר דמות טלוויזיונית משעממת שבשבילה לא שווה לצאת מהבית, אפילו לא לשלטט לערוץ.

זה היה קרקס של תקשורת מבוהלת, מודפסת ומצולמת, שאומרת לעצמה: אני לא יכולה - או לא מעיזה - לייצר משהו בעל ערך, אז אנפח את הבובה המשעממת הזו שקוראים לה רונאלדיניו. ורונאלדיניו בטח עובר את העינוי הזה ברחבי הגלובוס בשביל פקקטע כמה מיליוני דולרים. בחיי, מסכן הבנאדם.

רונאלדיניו בישראל, הערוצים השונים