אואילו לסרט הזה היו לחיים תפוחות כמו לזאטוט חייכני, מן הסתם הכל היו צובטים אותן בחיבה. "העודף בשבילך" הוא סוג של מאמי פילמאי, שלא יימצאו רבים שירימו גבה כנגד נחמדותו. רייצ'ל ישראל, אמריקאית ממוצא יהודי מובהק, צילמה לפני כחמש שנים את סרטה הקצר הראשון, "העודף בשבילך" הוא שמו, שבו היא עקבה אחר מערכת יחסים רומנטית מהוססת המלבלבת בין שני צעירים ניו יורקים שאובחנו כלוקים בסוגים של אוטיזם. הצלחתו של סרט קטן זה דרבנה אותה לפתח אותו לכלל סרט באורך מלא, והוא זה שמוקרן כעת בבתי הקולנוע בארץ, לאחר שכבר ערך בשנה החולפת מסע ניצחונות בכמה פסטיבלי סרטים בינלאומיים.

במרכז העלילה הממש–לא–מורכבת הציבה רייצ'ל ישראל את דיוויד ואת שרה. הוא בטלן בן 30 שמגיע ממשפחה אמידה, שנע ממקום למקום באמצעות נהג הלימוזינה הפרטית של משפחתו, בעודו חמוש בערימות של מזומנים שניתנים לו כדמי כיס על ידי אמא ואבא. היא צעירה בת 24 שמתגוררת עם סבתה, יש לה קול צפצפני ויכולת דיבור אינסופית. והיא גם לא אוהבת להלך יחפה על החול.

השניים נפגשים כאשר דיוויד נשלח על ידי שופט לכמה שבועות של עבודות שירות (והשתלמות) ב–JCC, שהוא המרכז הקהילתי היהודי המפורסם, שפועל באפר ווסט סייד במנהטן. קודם לכן הואשם דיוויד - מספר כפייתי של בדיחות קרש - בהעלבת עובד ציבור, משום שתפס שוטר ברחוב, וגולל באוזניו בדיחה על אודות חזירים (ובאמריקאית זה נשמע יותר רע).





המרכז הקהילתי, כך עולה, מפעיל תוכנית תעסוקה ולימודים המיועדת לאנשים שאובחנו כאוטיסטים, ודיוויד פוגש שם מגוון של טיפוסים די מוזרים ודי משעשעים. אחת מהן היא שרה, המעידה על עצמה כמאובחנת בקשיי למידה, ולא אחת היא מתקשה לרדת לעומקם של הדברים הנאמרים לה. בתחילה דיוויד הסנוב העשיר לא מתייחס יפה לשרה, עד אותו הרגע שבו ניצת איזשהו קליק רומנטי ביניהם, ומכאן הדרך פתוחה לסיפור אהבה עם עליות ומורדות.

לתפקיד דיוויד לוהק ברנדון פולנסקי, שכבר קודם לכן עשה את אותה הדמות בסרטה הקצר של הבמאית. בדברי רקע לעיתונות היא מספרת שכבר לפני שנים רבות, כשהייתה צעירה ממש, פגשה לדייט מקרי את פולנסקי, ובין השניים פרחה מאז סוג של ידידות. פולנסקי, כמעט מיותר להוסיף, אכן מאובחן כאוטיסט, וכך גם יתר השחקנים החובבים המצטלמים לסרט זה, ובכללם סמנתה אליסופון, המגלמת את שרה.

מבחינות רבות, "העודף בשבילך" הוא מעין פריק שואו, שבו הצופים מוזמנים לתצפת על אנשים שאינם הם עצמם, ועל הליקוי התפקודי שלהם. אילו הבמאית ישראל הייתה מסתפקת בכך, "העודף בשבילך" היה נחקק בזיכרון כסרט מגונה במיוחד. אלא שעמד לה, לרייצ'ל ישראל, מזלה הטוב או שמא הייתה זו יכולת התקשור הרגישה שלה עם חברי הקבוצה האוטיסטית. תהא הסיבה אשר תהא, התוצאה היא שעל הבד אף אחד מהם אינו מבוזה, והיחס אליהם הוא כיחסו האמפתי של קולנוען באשר הוא אל אותן דמויות פיקטיביות שהוא בודה מול המחשב האישי שלו.

מעבר לעובדה שישראל אינה מנצלת את מצלמתה על מנת להגחיך את מצולמיה, קשה לדלות מ"העודף בשבילך" רגעים מרשימים מהבחינה הפילמאית. והצילום המעט חובבני בוודאי שלא משפר הערכה זו. דיוויד ושרה של רייצ'ל ישראל הם דמויות פתטיות למדי, שמרוויחות ביושר גמור את זכותן המלאה להיות במוקד הסיפור, ודי בכך. כל התבטאות נוספת בנושא עלולה לדרדר פה את הטקסט להתנשאות כלפיהן.

***

"משום מקום"

המסקנה המיידית הבוקעת מעלילת "משום מקום" היא שמערכת המשפט, כל מערכת משפט, הינה שיטה שאינה ראויה לאמון, וכי נטילת החוק לידיים עדיפה על הליך שיפוטי המערב התדיינויות מייגעות בחוקים ובשמירה עליהם. למה צריך להעמיד לדין כל מיני חשודים ברצח, אם פשוט יותר לקום ולחסל אותם, ובכך לחסוך הרבה זמן ועוגמות נפש.

מסקנה משנית המתלווה לרעיון הוויג'ילנטה, לפחות על פי עלילת "משום מקום", היא שצריכת הרואין ואופיום היא הדרך הנאותה להשיג את השלווה והאיזון הנדרשים כדי לצאת למסע הנקם המומלץ לעיל.

איך שלא נהפוך את "משום מקום", ומאיזו זווית שלא נתבונן בסרט הגרמני הזה, אין דרך לרכך את המסרים הלא נעימים שהוטבעו בו על ידי פאתיח אקין הוותיק - במאי ממוצא טורקי, שנולד בגרמניה ועושה סרטים כבר שני עשורים; בעבר יצא למרחקים שמו הטוב של אקין בזכות סרטים כמו "עם הראש בקיר" (2004) או "בקצה גן עדן" (2007), שהתיימרו לדבר בשם הפתיחות הליברלית וקבלה מלאה של השונה ממך. יכול להיות שעם השנים התקצר פתיל הסובלנות אצל אקין, שאחרת אי אפשר להבין את המשתמע מההתרחשויות המתוארות ב"משום מקום".

דיאן קרוגר, בתפקיד של גרמנייה בלונדינית במיוחד ושמה קטיה, הכירה את נומאן אקאר, שמגלם את נורי בעלה שמוצאו טורקי–כורדי, בעודה סטודנטית, כשהוא שימש לה אז כסוחר וספק סמים. מאוחר יותר נתפס נורי על ידי נציגי החוק ונשלח לכמה שנות מאסר. דווקא אז, בעודו כלוא, החליטה הקליינטית המרוצה להינשא לו, ו"משום מקום" אכן נפתח בסצינה ארוכה המתארת את טקס הנישואים המעורבים בין הגרמנייה לטורקי, בין בת החורין לאסיר.

"משום מקום". אדיבות קולנוע לב

עם שחרורו ניתק הבעל נורי מכבלי הפשע, למד מינהל עסקים ופתח בהמבורג מעין משרד תיווך וייעוץ ליוצאי אסיה המתקשים להיבלע בתוככי החברה הגרמנית. לקטיה ונורי נולד בן ושמו רוקו, והאופק נראה מבטיח, כולל מנות ההרואין לשימוש עצמי שאמא של רוקו נוהגת לצרוך מעת לעת. כל זאת, עד אותו אחר צהריים נורא שבו מטען נפץ התפוצץ בפתח משרד התיווך של נורי וקטל אותו ואת רוקו הקטן. קטיה נותרה בודדה בעולם, ולימינה רק מערכת הצדק הגרמנית.

אך לא! גם מערכת הצדק מנחילה אכזבה מרה לאלמנה ולאם השכולה, שכן צמד החשודים בהטמנת הפצצה הקטלנית - זוג נשוי שאוחז בדעות נאציות - מזוכה בהליך משפטי שעל פניו נראה הגיוני, נקי ובורגני להפליא. זהו הרגע שבו חייבת דיאן קרוגר, כלומר קטיה, להחליט למה היא שואפת? האם היא צריכה לייחל לערעור משפטי, על מנת להפוך את גזר הדין ולהשיג הרשעה לצמד הנבלות שרצחו את משפחתה? או שמא לצאת חמושה מול ים המשברים, ולשאוף לנקמה אישית, בשר ודם, כנגד הנאצים הרוצחים שזוכו.

קרוגר, כך נמסר לפני כשבוע בעמודי הניוז, עומדת בקרוב לגלם דמות של סוכנת מוסד נועזת המשוגרת למשימה חשאית באיראן. לאור הביצועים שמפגינה הגברת, קטיה בשבילכם, במחצית השעה האחרונה של "משום מקום", דומה כי אפשר לוותר מראש על האודישן. היא בהחלט מוכנה לתפקידי אקשן, מהסוג שאליו היא נשאבת בחלק המופרך שחותם את "משום מקום". היא אנרגטית, זועמת, נחושה ועושה את זה רע.



המוזר הוא שדווקא התפקיד הזה, בלתי משכנע ככל שיהיה, הוא שזיכה את קרוגר לפני שנה בדיוק בפרס המשחק המצטיין בפסטיבל קאן. עוד הוכחה שביקורת סרטים איננה - ומעולם לא הייתה - מדע מדויק. ולא לשכוח: "משום מקום" הוכתר לפני מספר חודשים גם בפרס גלובוס הזהב, כסרט הלא אמריקאי המצטיין של השנה. והוא לא.

מעבר להופעתה המודגשת מדי והצורמנית של קרוגר, אקין רב המוניטין, שאף השתתף בהכנת התסריט ל"משום מקום", אינו מותיר שום חותם בסרט הזה. סיפור המעשה הפשטני מורכב משלושה חלקים שווים: "משפחה", "צדק" ו"הים". החלק הפותח מגולל את פרשת נישואיהם של נורי וקטיה ואת זוועת הפיגוע. החלק האמצעי, הדידקטי והטרחני במיוחד, מתמקד במה שקורה בתוך אולם בית המשפט בעת הדיונים המפוהקים סביב אשמתם הבלתי מוכחת של הנאצים המפוצצים. "הים", החלק המסיים את הסרט, מרחיק עד לחופי יוון, היעד הפסטורלי שאליו יוצאים לנופש הרוצחים שזוכו, והמקום שבו מתכננת קרוגר את הנקמה פירסט קלאס בהם.

דלות הפרק הפותח מתחרה אומנם בשיממון הצפוי של החלק השני. אך זה בבחינת לא כלום לעומת החלק המסיים, הצעקני, הרעשני ובמידה רבה גם הפרימיטיבי, שאליו מנתב אקין את סרטו.