רק שני סרטים אמריקאים הצליחו להסתנן השנה לתחרות היוקרתית (והחלשה כל כך) בקאן. האחד הוא “מתחת לסילבר לייק” של דיוויד רוברט מיצ’ל, והאחר “איש הקלאן השחור” שביים ספייק לי הוותיק.

אילו מיצ’ל לא היה מכנה את סרטו בשם שמופיע לעיל, אפשר היה בקלות רבה לקרוא לו “מי רצח את טוטו הכלב?”, שכן הסרט הזה הוא בפירוש הכלאה חמצמצה בין הפנטסיה העתיקה “הקוסם מארץ עוץ” עם ג’ודי גרלנד, לבין הסרט הבלשי של רוברט אלטמן “שלום לנצח” (1973) בכיכובו של אליוט גולד. צעיר בטלן (אנדרו גרפילד, מי שהיה פעם ספיידרמן) המתגורר בהוליווד נתקל בתעלומת פשע שבמרכזה חיסולם של כלבי השכנים בסביבת מגוריו. שכנתו הבלונדה נעלמת יום אחד מעל פני האדמה, מה שמגביר את חשדותיו לגבי מזימה אפלה הנרקמת כנגדו מתחת לפני השטח.
 

כשהוא דורך על גוויות כלבי מחמד, יוצא הבלש החובב לחקור לעומק את הסוגיות העלומות, ומה שהוא מגלה ידוע לכל סטודנט שנה א’ במדעי התקשורת כבר לאחר שיעור המבוא. מסתבר, אוי ויי, שתרבות הפופ האמריקאית - פזמונים, סדרות טלוויזיה, תשדירי פרסומת וסרטים לבני הנעורים - מכילה קודים חשאיים המפציצים ללא הרף את תת התודעה של אותם אידיוטים שמאמינים בהצמדת שם התואר “חוויה” לפעולה המוכרת של “קנייה”. שום דבר חשוב או מקורי אינו מסתתר מאחורי סרטו הפשטני של מיצ’ל, שיכול היה אולי להיות פרק בן חצי שעה באיזו סדרת טלוויזיה זניחה. אבל, אללי, זהו סרט באורך של שעתיים ו־20 דקות.
 

לגבי “איש הקלאן השחור” של ספייק לי העניינים מורכבים מעט יותר. הקריירה הפילמאית של במאי חשוב זה, חלוץ בהנחלת התודעה השחורה בסרטים ההוליוודיים, נמשכת כבר כמעט 40 שנה, והוא עדיין לא יודע איך לספר סיפור קוהרנטי על הבד. כל סרטי לי היו בבחינת סרטי מסר ותעמולה או סרטים קריקטורליים. זהו גם השילוב הלא־מנצח בסרטו הנוכחי, המגולל מעשה בשוטר שחור מקולורדו שהצליח (בסיוע פעיל של קולגה יהודי שלו) לחדור לארגון האולטרה־גזעני, הקו־קלוקס־קלאן. סיטואציה מרתקת המתחננת למישהו שיידע איך מתרגמים אותה לסרט מתח חברתי. לי הימר על הכיוון שמגחיך את הניאו־נאצים באמריקה, ונפל במלכודת של סדרת בידור טלוויזיונית.