ברור שחציבת סלעים בהרי הסיירה או סלילת כביש אספלט במדבר סהרה הינן מלאכות קשות בהרבה, אבל לא יהיה פשוט למצוא גם מתנדבים שיסכימו מרצון לראות בשעה שמונה בבוקר סרט ירוד העוסק בתעשיית סרטי פורנו להומוסקסואלים. ולא רק זאת. מיד עם סיומו של סרט זה, נגזר על אומללים אלה לאוץ אל אולם אחר, ולהמתין שם בתור, על הרגליים, למעלה משעה, כדי לצפות בסרט קשה לעיכול על אודות אישה מקירגיזסטן שעוברת ים של צרות צרורות.

והיום המפרך אינו מסתיים כמובן עם האישה הקירגיזית. לאחר זלילה מהירה של סנדוויץ' לא הכי כשר (ז'מבון עם אמנטל) יש לשוב ולהצטרף לתור עוד יותר ארוך, הפעם שעה וחצי של עמידה על הרגליים, רק כדי לזכות במקום ישיבה לשם צפייה בסרט פילוסופי מטורקיה, שלוש שעות ועוד עשר דקות אורכו, המגולל מעשה בבן כפר שמתקשה לאגור מספיק כסף על מנת להוציא לאור את ספר הביכורים שלו. או כמו שניסח זאת פעם הנביא ירמיהו: אל תבכו את ההולכים, תרחמו על הנשארים.

המוזר הוא שבתוך סדר היום הדחוס הזה - הכל קרה ביום שישי שעבר, היום שחתם את הקרנות העיתונות בפסטיבל קאן - הסתתרו להן שתי עבודות אומנות יוצאות מן הכלל, שהצילו ממש עם שריקת הסיום, בזמן פציעות כמו שאומרים שדרי הכדורגל, את הרקורד המצטבר של פסטיבל 2018. בלעדיהן קאן השנה היה נחקק בזיכרון כפסטיבל העלוב ביותר במאה ה־21.



האישה הקירגיזית, שאוזכרה לעיל, מובילה את עלילת הסרט המסויט “קטנטונת שלי", שבסופו של דבר היה הטוב בסרטי השנה. בטקס חלוקת הפרסים נאלצה יצירת מופת זו להסתפק בפרס השחקנית הטובה שניתן לסאמאל יסליאמובה, ילידת קזחסטן, עבור גילום דמותה של אישה רדופה שבורחת מעבר חשוך אל עתיד שחור לא פחות.

הבמאי הרוסי סרגיי דבורצבוי, שלפני עשר שנים צילם בקזחסטן את הסרט הפולקלוריסטי “טולפאן" (שהוצג בישראל), גם הוא בכיכובה של יסליאמובה, מניף את עבודתו החדשה “קטנטונת שלי" לגבהים שבהם שייט לפני שלוש שנים הסרט מעורר החרדה הקיומית “הבן של שאול", שהתרחש כזכור במשרפות אושוויץ.

דבורצבוי אינו ממצב חלילה את עלילת סרטו במחנה השמדה, אלא “רק" במוסקבה הקפואה, אבל התוצאה המלחיצה (את הצופה) על הבד זהה כמעט לזו שהשיג ההונגרי לסלו נמש ב־2015 בסרטו על אודות איש הזונדרקומנדו מאושוויץ.

בעזרת מצלמה עצבנית (עבודה מעולה של הצלמת יולנטה דילבסקה), תאורה כהה שמשחזרת מחילות עכברים, עריכה קצרת נשימה, פסקול המורכב בעיקר מצלצולי סלולר מרגיזים ומנדנדים, ומשחק מזהיר של יסליאמובה, פורש הבמאי דבורצבוי מציאות של תופת עכשווית, הגיונית לגמרי, בהחלט בלתי מופרכת, המתחוללת בלבה של עיר הבירה הרוסית.

הסצינה הפותחת את “קטנטונת שלי" מוצאת את אייקה, זהו שמה של האישה הקירגיזית, כשהיא סובלת בחדר יולדות, מביאה לעולם תינוקת שהיא תוצאה של מעשה אונס שחוותה במולדתה. הסצינה השנייה מתארת את היולדת כשהיא נמלטת מבית החולים, משאירה מאחור את התינוקת המצווחת. אייקה רגילה להימלט. למעשה היא שוהה במוסקבה כמסתננת חסרת ניירות הגירה בעלי תוקף. אך מבית היולדות היא בורחת לא רק כדי לשכוח את עברה הארור, אלא גם כדי להספיק להגיע למשמרת העבודה שלה במשחטה, שם היא מועסקת כמורטת נוצות של תרנגולות מומתות.

וכך, כשהיא עדיין מדממת, משתלבת אייקה מחדש בשוק התעסוקה הקשוח, ועומדת ליד הסרט הנע של פס הייצור התעשייתי לבשר פרגיות. היא חייבת את המזומנים של שכר המינימום, משום שגובים מטעמם של אותם מבריחי גבול שהביאו אותה עד מוסקבה מאיימים על חייה - חסרי הסיכוי בין כה וכה - אם לא תשלם להם תכף מיד את שכר טרחתם.

אייקה, שלאורך כל הסרט מצויה על סף עילפון - שילוב של חולשה גופנית, כפור, רעב, אימה - מאבדת את עבודתה במשחטה, ומוצאת אחרת בחוצות העיר הקפואה. היא מתקבלת כחברה בצוות גורפי שלג. זו עבודה מפרכת גם עבור גברים עמוסי שרירים, ומובן שאין לה סיכוי להחזיק בה מעמד. אבל היא חייבת את הרובלים, ולכן מוצאת עיסוק שלישי, מטפורי לא פחות מקודמיו, כפועלת ניקיון בבית חולים לחיות מחמד.

“קטנטונת שלי" נע בין לידות למיתות, בין צרחות לצווחות, בין קיום עכברי למהות גיהינומית. למרות עומס הצרות שנופלות על אייקה, עוצמתו של הסרט אינה נובעת מתיאורי הסבל הכבד, כי אם מהאופן הפילמאי - שימוש וירטואוזי בכל כלי העבודה העומדים לרשותו של קולנוען - שבו דבורצבוי משכיל לכבול את הצופים אל הסיוט הזה. מהבחינה הזו, דבורצבוי יצא כמפסיד הגדול של טקס חלוקת דקל הזהב שהיה ראוי לו, כאשר רק השחקנית שלו זכתה בפרס.

"פרשייה משפחתית". באדיבות פסטיבל קאן

***

המפסיד הבולט הנוסף היה נורי בילה ג'יילאן הטורקי, שסרטו המצוין “עץ אגסי הפרא" חתם את התחרות. ג'יילאן (“שנת חורף", “היו זמנים באנטוליה", “שלושה קופים", “מרחק", “אקלימים") זכה בעבר בכל מגוון עיטורי הכבוד שמחולקים בקאן, ודווקא סוף השבוע האחרון מצא אותו כשהוא יוצא מהריביירה הצרפתית וכיסיו מרוקנים מפרסים.

אפשר להסביר את התבוסה הטורקית המפתיעה באורכו המופלג של הסרט (190 דקות) ובעובדה שהוא נפל על צוות השיפוט המותש ממש ברגע האחרון, לאחר שחווה כבר 20 סרטים לפניו, וביניהם כמה בושות די כבדות. ומי יודע, אולי חברי צוות השיפוט (שבו היו חברים כמה במאים דעתניים כמו אנדריי זוויאגינצב, רובר גדיגיאן ודני וילאנב) כבר קץ באין ספור פרסי ההוקרה שמומטרים על ראשו של ג'יילאן כבר שני עשורים ברציפות. כך או כך, “עץ אגסי הפרא" היה בבירור המאתגר והכי קשה לפיצוח מבין 21 סרטי התחרות.

העלילות אצל ג'יילאן כמעט שאינן משתנות, וכך גם הטכניקה הדרמטורגית - שיחות, ויכוחים, הליכות בחיק הטבע - שבאמצעותה הוא טווה על הבד את הלבטים שדרך קבע אוכלים מבפנים את נפשות גיבוריו. הפעם מוצב בעמדת המתלבט גבר צעיר, שזה עתה סיים את לימודיו באוניברסיטה ועוד מעט, אם רק יעמוד במבחנים הממשלתיים, הוא יקבל תואר של מורה מוסמך. ממש כמו אביו לפניו. וזה בעצם מה שמטריף את דעתו.

עד שיגיע מועד הבחינות קופץ הצעיר, כעת עירוני גמור, לביקור בכפר הולדתו. משימתו שם פשוטה למדי: קיבוץ כספים במטרה לממן הוצאתו לאור של קובץ סיפורים קצרים על אודות ימי ילדותו, שאותם חיבר בעת לימודיו בעיר הגדולה. די מהר מסתבר לו שמלאכת ההתרמה לא תעלה בטוב. בעיקר בשל השם הרע שדבק באביו המורה־מהמר, שחובותיו רובצים על גב המשפחה כולה.

לג'יילאן, יודע כבר כל צופה הכרוך אחר הקולנוע הטורקי, יש המון זמן לגלגל על הבד שיחות וחיבוטי נפש. למעשה, הסרט “עץ אגסי הפרא" לא התקבל בתחילה לתחרות בקאן בשל אורכו הבלתי אפשרי - ארבע שעות. רק לאחר שהוא נאות לשלות החוצה מתוכו 50 דקות, הסכימו פרנסי קאן לשלב אותו בפסטיבל. ובכן, גם לאחר הקיצור הדרסטי, הכל בסרט מתנהל בקצב האמיתי, ולא הקולנועי. כלומר, הליכה במשעולי הכפר מצולמת ללא חיתוכים, וכך גם וידויים מרגשים על אודות העבר המכאיב או על הקשר הקבוע שבין האמונה הדתית לגילוייה בעולם האומנות.

משום שגיבורו הוא סופר בהתהוות, מסמיך לו ג'יילאן כמה אבות טיפוס המוכרים מעולם הספרות האירופית. במיוחד בולטת בסרט השפעתו של ג'יימס ג'ויס אבי “דיוקן האמן כאיש צעיר" ו"יוליסס". וגם לטולסטוי ודוסטויבסקי היה מה לתרום לגיבוש הדמות הראשית ב"עץ אגסי הפרא". חבל שחברי צוות השיפוט לא הצמידו לסרט את מדליית ההצטיינות שהוא ראוי לה. ניחוש פרוע: כעת, לאחר התבוסה המפתיעה בקאן, ישוב ג'יילאן לחדר העריכה ויתפור חזרה אל תוך העלילה את אותן 50 דקות מקוצצות, שישיבו לסרט את שלמותו המעגלית, גם אם יהפכו אותו לבלתי נגיש לצופים בעלי חינוך ועיניים מערביים.

"עץ אגסי הפרא" . באדיבות פסטיבל קאן

***

מהמזרח הגיע גם הזוכה בדקל הזהב הנכסף - “פרשייה משפחתית" של הירוקאזו קורה־אדה. אגב, זהו תרגום השם שהצמידו לסרט זה הצרפתים. האנגלים העדיפו לכנותו “סוחבים מחנויות". או אולי צריך לומר מפלחים מסופרמרקטים או גונבי סחורות. כך או אחרת, הסרט אמור להגיע לארץ ופה בוודאי יזכה לשם אחר.

קורה־אדה הוא אורח מוכר בבתי הקולנוע בישראל, וזאת בזכות סרטיו המוצלחים “איש אינו יודע", “המשאלה", “סיפור משפחתי" ו"אחותנו הקטנה". והיו לו עוד כמה סרטים מצוינים שהפציעו בעבר בתוך רפרטואר פסטיבל ירושלים. כאלה היו “מבורוסי" (1995), “אחרי החיים" (1998) ו"עדיין מהלכים" (2008), שהם עוד יותר מוצלחים, אם כי פחות מסחריים.

בבחירת סרטו של קורה־אדה כזוכה הגדול לא נטלו על עצמם השופטים שום סיכון: הוא לא מותח עד קצה גבול היכולת את גבולות האסתטיקה הקולנועית כמו “קטנטונת שלי" הרוסי, ובוודאי שאינו מאתגר את מערכת העצבים המפקחת על השינה, כפי שעושה סרטו של ג'יילאן. זהו סרט מיינסטרים מכובד, לא מעורר מחלוקת, על אודות בני אדם שחיים כמובן מחוץ להגדרה הזו. כמעט סרט בורגני מאוזן ושקול דעת. ככזה הוא הכי פחות מתאים לבטא את מה שהתחולל השנה בקאן, שהשתלטה עליו תת־רמה מסוגים מגוונים. בעיקר שוטטו פה בתחרות סרטים עילגים, סרטים מיותרים או סתם מבולבלים. ולמי ששכח: היה גם סרט נאצי אחד, “הבית שג'ק בנה", שרקח לארס פון טרייר הדני. אבל הוא, למרבה המזל, הוקרן מחוץ לתחרות.