פרולוג

אל תילון הגעתי מתליל.

זה אולי נשמע כיום כמו שורה מאיזה שיר, אבל למעטים שאולי עדיין זוכרים את שני תיאטרוני הילדים שפעלו בארץ בסוף שנות ה־50 זה אומר הרבה יותר. תליל - ראשי תיבות של "תיאטרון לילדים" - היה הוותיק בין השניים. הוא החל את דרכו הרבה לפני שנות ה־50, כתיאטרון לילדים של מרכז המורים והגננות שהקים לוין קיפניס ושהעלה הצגות כמו "עיזה פזיזה" ו"אליעזר והגזר". השחקנים היו בעיקר מורים וגננות חובבי משחק, ולצדם השתתפו גם כמה ילדים מוכשרים. למשל אני.

לעומת תליל, תילון (תיאטרון לילדים ולנוער) היה תיאטרון צעיר וחדשני שהקים בשנת 1954 במאי צעיר חסר מנוח שקראו לו מנחם גולן. התחרות בין שני התיאטראות הייתה כנהוג אצלנו אכזרית ומרה. מי ששיחק או ביים בתיאטרון אחד, לא יכול היה לחלום אפילו לדרוך על במתו של התיאטרון האחר. אך לפתע פתאום, בחופש גדול אחד, התבשרנו על הלא ייאמן: תליל ותילון התאחדו, ומאותו היום ההיסטורי נקרא התיאטרון בשמו החדש - תחזיקו חזק - "תילון תליל"!



לתילון היו כמה כוכבים בדרגת כוכבי ערוץ הילדים של נכדינו. מנחם גולן, שהקים את התיאטרון אחרי ששב מלימודים בלונדון, דאג לפרסם את כוכביו כמו שנהוג היה בעולם הגדול: מודעות צבע שמהן ניבטים פרצופי הצעירים הכוכבים - שי קוקוי, עמי ארצי ושלמה וישינסקי.

כן, כן, הוא ולא אחר היה כבר בגיל 13 כוכב של מנחם גולן ב"אוהל הדוד תום".

התפקיד הראשון שלי בתילון תליל היה ראשי: הייתי הנער ג'ימי הוקינס ב"אי המטמון".


אתנחתא

"הפונדק כבר סגור, אדוני".

זהו. ארבע המילים הראשונות שנאמרות בהצגה יצאו מפי ברורות, צלולות וחזקות כבר בחזרה הראשונה. הבמאי מנחם גולן אמר "טוב מאוד, אבי", וזה סימן את ראשיתה של היכרות ארוכת שנים. עליכם לדעת שמנחם - כך קראנו לו כולנו - לא כל כך זכר את שמותיהם של ילדי הפלא ששיחקו בתיאטרון שלו. אם היה פונה אליך בשמך ולא באיזה כינוי שהמציא לך, סימן שדרכך לתהילה סלולה ומובטחת.

הזכות הזו גדלה והתעצמה בחופשת פסח. מכיוון שההצגה זכתה להצלחה גדולה, ומכיוון שלא ניתן היה להעלות אותה בבאר שבע ובקריית חיים באותה השעה, הוקמו שתי מערכות תפאורה זהות והוכשרו שני צוותים. הם שיחקו את אותה הצגה בשני אולמות שונים בעת ובעונה אחת בשני קצות הארץ. מנחם גולן הבמאי החליט ליטול על עצמו את תפקידו של ג'ון סילבר הארוך בעל רגל העץ בצוות שבו כיכבתי.

תגידו זכות גדולה. תגידו זכית. תגידו מה שתגידו, אבל זה היה סיוט. ארבע פעמים ביום היה נשען ג'ון סילבר הארוך בכל כובד משקלו על ג'ימי הוקינס, כלומר עלי, כשקביו מסתבכים כל הזמן ברגליו של הנער האומלל, שזה אני. היה רוכן אלי קרוב־קרוב כדי שאלחש לו את הטקסט שהוא צריך לומר. נכון, הוא היה הבמאי של ההצגה המצליחה הזו, אבל בעניין הטקסט הוא סמך יותר עלי. מה שהוביל אותנו שנים מאוחר יותר לשיתוף פעולה לפי החלוקה שנולדה אז, בשנות ה־50 בקריות: הוא אחראי לבימוי, ואני לטקסט.


תמונה ראשונה

מנחם גלובוס נולד ב־31 במאי שנת 1929, השבוע לפני 89 שנים. הוא היה מראשוני חניכי קורס הטיס של חיל האוויר והשתתף במלחמת העצמאות בקרבות בעמק הירדן ובשחרור טבריה, עיר הולדתו.

"זה התחיל מזה שהייתי נמוך ורזה",

סיפר לדורון רוזנבלום כשהתראיין לעיתון "דבר" לפני 46 שנה.

"לא התבלטתי בספורט. לא אהבתי ללמוד והייתי משוגע על סרטים. כל יום הציגו בטבריה סרט אחר, ואני הייתי רואה כל סרט".

אז אחרי שהשתחרר הוא נסע ללמוד תיאטרון בלונדון, כי קולנוע עוד לא עשו בארץ, מלבד סרטים שקראנו להם "סרטי סוכנות". ועוד לא היה פה איזה מנחם גולן שיהפוך את הקולנוע הישראלי לתעשייה. אז הוא ביים לנו בתיאטרון דו רה מי את המיוזיקל "משחקי הפיג'מה", וככה זכינו לראות בפעם הראשונה על בימותינו את ברודווי בעברית.

ישנו מקום מוגף תריסים
אורחיו שותים ומתעלסים
אך הפנים שם מכוסים.
מחבוא הרננדו ייקרא
אולה!

בדלת עד שלוש נוקשים
סיסמא באוזן לוחשים
גפרור בוער אז מגישים
מחבוא הרננדו יתגלה
אולה!

ישנם בעיר הרבה בתים יותר מפוארים.
ושם תוכל למצוא הרבה קרובים ומכרים.
אך אם תרצה להיות שלי ורק שלי,
אחרי תבוא אל המחבוא
האפלולי
(תרגום: אורי סלע ומרים תמיר)

אהבתו הגדולה באמת הייתה שמורה לקולנוע. למענו הוא נטש את הקריירה המצליחה שלו כבמאי בתיאטרון, עזב את תיאטרון הילדים שהקים ובשנת 1960 יצא ללמוד קולנוע בניו יורק.


תמונה שנייה
עצוב כה טנגו, טנגו אלדורדו
אחר חצות תמיד נרקוד
וליפו נזמר.

הלילה ירד אט בבית הקפה.
נסב לשולחן אל הכוסית.
אל שברא את הטוב ואת היפה
אותנו שכח מבלי משים
(מתוך ההצגה "אלדורדו" / יגאל מוסינזון ואהרון גפן)

את "אלדורדו", הסרט הראשון שלו, ביים מנחם גולן שנתיים אחרי ששב מלימודי הקולנוע. שבע שנים לפני כן, ב־1955, הועלה המחזה של יגאל מוסינזון שאותו ביים בתיאטרון האהל ושזכה להצלחה ענקית.

לתפקידים הראשיים בסרט, אלה של בני שרמן העבריין ומרגו הזונה עם לב הזהב, הוא ליהק שני שחקנים צעירים בני 20 ומשהו שעשו אחר כך קריירה בכלל לא רעה בקולנוע וגם בתיאטרון: חיים טופול וגילה אלמגור. לצדם הופיעו האושיות שמעון פינקל, מבכירי השחקנים של תיאטרון הבימה; יוסי ידין, בכיר שחקני התיאטרון הקאמרי; ושייקה אופיר, שבסרט הזה גילם עדיין תפקיד של פושע, לפני שהיה השוטר אזולאי הבלתי נשכח. אורי לוי, זה שהיה בני שרמן בהצגה בתיאטרון האהל והמיס הרבה לבבות, כולל את זה של אמא שלי, הופיע גם הוא בסרט בתפקיד סמל משטרה שנאבק כדי להציל את הגיבור.
והביקורות? הנה למשל זו של המבקר הנחשב של עיתון "דבר", זאב רב נוף:

גולן למד כי שיטות התיאטרון אינן מתאימות לקולנוע, אך הוא נשאר תלוי בין שני עולמות.
השוונג ישנו. התנועה ישנה. המרץ התוסס קיים. קיימת גם הקפדה פדנטית הראויה לשבח בפרטים הקטנים והמשכנעים.

נו, ישאל הקורא, אם הכל ישנו וקיים אז מה אין?

העין הפילמאית אינה קיימת.

לעומתו כתב שלמה שמגר, המבקר של "ידיעות אחרונות":

זה שלב הכרחי בהתבגרותה של תעשיית הסרטים שנוח לה יותר ללמוד את המקצוע כדרך שאנו עושים הכל בארץ הזאת. בעשייה עצמית.
אולי זו באמת השיטה הנכונה.

"אלדורדו", סרטו הראשון של מנחם גולן, הביא לאולמות הקולנוע למעלה מ־600 אלף צופים ושני פרסי כינור דוד, האחד לסרט והשני לבמאי.

כאן יש תעריף לכל
רק החלומות בזול.
בפינות החבויות
מעשנים אשליות.

שחף בנמל צרח.
תל אביב קרובה כל כך.
שלל אורות מהבהבים,
אך מהם יותר קרובים
הכוכבים.

כאן הוא שטח ההפקר.
כאן הכל סביבך סוגר.
היוצא תמיד חוזר.
זה לא פייר. זה לא פייר
(מתוך הסרט "אלדורדו" / דן אלמגור)


תמונה שלישית
כל הר וגבע על פני תהום,
לכי אחר כל קשת. הגשימי כל חלום
חלום שידרוש אהבה ללא סוף
בכל לילה ויום היא אותך תעטוף
(מתוך "צלילי המוסיקה" / תרגום: אבי קורן)
שיחה מניו יורק:

אבי זה מנחם גולן. אני חוזר ארצה והולך להפיק ולביים את "צלילי המוסיקה" בתיאטרון שאני מקים. אתה מוכן להיכנס בתור מתרגם? לא מדובר בהרבה כסף.
אני מאוד רוצה להיכנס בתור מתרגם, אבל אני קצר במזומנים. כמה אני צריך לשלם עבור זה?
השיחה הזו נערכה באמת. אבל זה היה מין הומור שכזה, כי מנחם שמע עד כמה רציתי כל השנים לתרגם את המחזמר הכי מצליח של רוג'רס והמרשטיין.
ההצלחה הגדולה של "צלילי המוסיקה", שהעניקה לו טעם של עוד, הביאה בעקבותיה את "עליסה" ואת "אוליבר טוויסט" ואת "זורבה היווני", שהיה אחד החלומות שנשא איתו מנחם גולן, החולם הגדול במשך הרבה שנים. שוב מנחם ביקש, אז כתבתי את השירים למחזמר "זורבה היווני".

הו, בת יוון, הו בת פיראוס,
את הסיפור שאין לו סוף.
שוברת את הלב וזהו –
הולכת לב אחר לקטוף.

הו, בת יוון שאין דומה לך,
יופייך כמו חלב נשפך.
אוכלת את הלב בלי מלח,
כל הגברים נופלים בפח

החלום הגדול התנפץ כשלמחרת הבכורה פתחנו את "ידיעות אחרונות", והביקורת הופיעה תחת הכותרת "חלטורה מפוארת". מנחם גולן למוד הניסיון ידע שבכך נגזר דינה של ההצגה. לשברו של החלום נוסף גם התקף לב. הוא אושפז, החלים וחזר להצגות ולסרטים ולהפקות.


אפילוג
לפני חמש שנים בערך חזר מנחם ל"אלדורדו". ההצגה שביים ב־1955 והסרט שביים ב־1962, הפכו למחזמר ב־2013. להצגת הבכורה שנערכה בקריית מוצקין הוא הגיע בכיסא גלגלים, אחרי שנפל ברחוב ונחבל בראשו.
תגידו צירוף מקרים, אבל 50 שנה לפני זה, בקריית חיים הסמוכה, קביו של מנחם גולן, ג'ון סילבר קטוע הרגל, הסתבכו ברגלי.

על קברי נא חרתו את אלה המילים:
אני נח במקום שבחרתי בשבילי
כמו ספן מלב ים חזרתי לביתי
וכמו צייד שירד אל ביתו מן ההרים

אלה המילים שחרותות על קברו של רוברט לואיס סטיבנסון, האיש שכתב את "אי המטמון".
מנחם גולן נפטר תשעה חודשים אחרי הפרמיירה של "אלדורדו" בגלגולו השלישי. האיש שהפך את הקולנוע הישראלי לתעשייה, שידע ימי תהילה בפסגת העשייה וימי שפל שבהם נאלץ למכור לא פעם את ביתו כדי לשלם על חלומותיו, ושלא הפסיק לחלום אפילו יום אחד, נכח כאמור בהצגת הבכורה שהייתה גם האחרונה.

אצלי הוא תמיד ייזכר כג'ון סילבר שנשען עלי, ג'ים הוקינס הנער, כשהפלגנו ביחד כדי למצוא את אי המטמון.