התשתית הדרמטורגיה בשפה העברית נסמכת דווקא על הפנטזיה והאימה. כך זה היה מאז שתיאטרון הבימה העלה לראשונה, לפני 96 שנים, את “הדיבוק" שכה מזוהה עמו. אם כך, מוזר הוא שמחזאים ותסריטאים הכותבים בעברית מעולם לא ניצלו את הרוח הגבית העזה הזו על מנת למנף את גרעיני העלילה של “הדיבוק" - מיסטיקה, זומבי, אמונות קדמוניות - לגוף יצירה של ממש.
להלן (בהיעדר סיפור של ממש) הסיטואציה הבסיסית: קבוצה לא קטנה של נשים חברות במועדון חשאי שמנוהל על ידי שתיים - ליא קניג ורזיה ישראלי. האחת משמשת כמנחה של פולחני לילה מסוכנים, ואילו האחרת היא הזרוע האכזרית שמוציאה לפועל את תוצאות טקסי הפולחן הנשיים האלה.
אחת לשבוע מתכנסות חברות המועדון לערב קריאה המוקדש לכאורה לעיון מעמיק בנובלה החידתית “האדונית והרוכל" של ש"י עגנון. אל חובבות הספרות האלו מתלווים גברים אקראיים, שנרצחים במהלך הקריאה, והופכים לנקניקיות הנמכרות ביריד המקומי. עד כאן הסיטואציה החוזרת על עצמה לעייפה וללא וריאציות או שינויים קלים, שאילו היו בנמצא היו מעידים על חשיבה כלשהי אצל האלכימאים שרקחו את התסריט לסרט הזה.
שלא מרצונו נגרר עגנון אל הפנטזיה הזו. “האדונית והרוכל", שפורסם במהלך שנות מלחמת העולם השנייה ומגולל סיפור על אודות אישה נוצרייה רצחנית, מעין המכשפה מהנזל וגרטל, הצדה לה בחור יהודי, זכה לפירושים רבים שהתמקדו בחקר הדינמיקה של השואה או באלמנט ההתבוללות שהיה טבוע ביהדות המודרנית. והיו אפילו כאלה שראו בו מעין עלילת דם במהופך. שום דבר מזה אינו מצוי בסרטו של שנקר.
“המועדון לספרות יפה" שואף לעצב סביבה על–זמנית ונטולת זיהוי טריטוריאלי מסוים. כאילו הוא באמת סרט פנטזיה. בפועל, אולי משום המצוקה התקציבית, מתחוללים המצבים השונים שמתוארים בו באתר צילום בודד הנטול הפתעות חזותיות. קניג וישראלי, שאוזכרו בראשית סקירה זו, סובלות מנתוני פתיחה של דמויות קומיקס בלתי מפותחות. גם קרן מור, המבצעת את הפיגורה המרכזית בהתרחשות הזו, נאלצת להתמודד עם אין־דמות.
***
נשים צעירות וגברים כסופי צדעיים. הסידור הישן הזה שוב צף ועולה, והפעם בסרט הצרפתי “המילים הפשוטות". בעבר הרחוק היה זה רקס הריסון הקשיש, בתפקיד פרופסור הנרי היגינס, שהחדיר למוחה הצר של אודרי הפבורן, כלומר לייזה דוליטל, את עקרונות ההגייה הנכונה בשפה האנגלית. מאוחר יותר הגיע תורו של מייקל קיין לעשות דברים דומים עם ג'ולי וולטרס הוולגרית בסרט הדידקטי/מיזוגיני “לחנך את ריטה". ובל נשכח גם את “אישה יפה" ואת הטייקון ריצ'רד גיר המחייך כל הדרך למיטה, בבואו ללמד את הזונה ג'וליה רוברטס איך מתנהגים בחברה הגבוהה. והנה כעת מגיעה גם הגרסה בצרפתית לאותו סדר עולם עתיק ושונא נשים.
דניאל אוטיי הוא מרצה לרטוריקה, אומנות הנאום, במחלקה ללימודי משפטים של אוניברסיטת פריז 2, השוכנת בכיכר הפנתיאון המלבבת. המרצה הנחשב הזה לוקה באי־ התאמה ברורה לרוח התקופה הנוכחית; הוא נוטה לאבד שליטה על שרירי הפה שלו, ולשחרר את חרצובות לשונו בהתבטאויות קולניות הקרובות לגזענות לשמה.
מובן שהפרופסור הנכבד הזה טוען שאין הדברים כך, והוא לא גזען, וכי כל שאיפתו היא חינוכית לשמה. טענתו היא שהוא נחוש להדגים בפועל את חומר הלימודים שלו - כלומר, להשמיע ברבים טיעונים מעוררי מחלוקת, שמטרתם המניפולטיבית היא לנצח בוויכוחים באמצעות מכת מחץ ווקאלית - שתלמידיו הסתומים אינם קולטים בדרך אחרת.
התרעות פיקוד העורף