פתיחה אפשרית לסרט מתח: אישה מבוגרת, שאביה יליד וינה התגלגל לפלשתינה עוד בשנות ה–30 של המאה הקודמת, מתבשרת שבת דודה נשכחת, שזה עתה הלכה לעולמה באנגליה, הורישה לה סכום כסף גדול, ואולי אף זכויות על בית מגורים נאה בלונדון. כל שאותה אישה מאושרת צריכה להציג בפני הרשויות קודם לקבלת האוצר הוא תעודת הלידה של אביה הווינאי, שתקשור בינה לבין המנוחה הלונדונית. עניין בירוקרטי פעוט זה הוא שפותח צוהר לפרשה סבוכה על אודות זהויות בדויות וסודות כמוסים.

מתברר ששם בווינה, באותו היום שבו נולד אביה של הזכאית לירושה, נולד אדם נוסף באותו השם, שהתגורר אף הוא, כמה מפליא, באותה הכתובת שבה חי גם אביה של האישה מהסיפור שלנו. מיהו אותו כפיל, והאם ייתכן שמדובר בזהות גנובה שנועדה להסתיר סודות מדממים מעבר קטלני? שהרי מדובר באוסטריה, ובתקופה שבה הנאצים שלטו במקום והרגו את יהודי הארץ.



רצה המזל ואותה האישה שאולי תירש עוד מעט כסף רב היא אמו של הבמאי יאיר לב. כידוע, עיקר פרסומו של לב בא בעקבות צמד סרטיו “הוגו" (1989) ו"הוגו 2" (2008), שבהם הוא דובב את אביו ניצול השואה על אודות המלחמה ההיא. והנה לכם הזדמנות מפתיעה שהגורל מגלגל לידיו של לב, שיכול כעת להעלות על הבד גם פרקים מעברה של משפחת אמא, ולא להסתפק בתיעוד ההיסטוריה של אבא.

ואכן לב רותם עצמו לעבודה בלשית שעיקרה התרת פלונטר הזהויות הכפולות הכורכות יחד את אבי אמו עם פרשת החיים של גבר אלמוני, שהלך לעולמו אי־שם בעיר הקיט האוסטרית אינסברוק, כשהוא עוטה על עצמו זהות של אחר. החקירות של לב, שהן עיקרו של סרט התעודה “אתה מת רק פעמיים", מתפרשות על פני חלקים נרחבים מהאימפריה הנאצית לשעבר, ומניבות לא אחת גם חשדות בלתי נעימים שעמד אולי קשר לא ברור דיו בין סבו התל אביבי של הבמאי לבין אנשי אס–אס שפעלו במהלך מלחמת העולם השנייה באוסטריה ובקרואטיה. נשמע מסובך? בסרט זה עוד יותר סבוך.

התחקות אחר תעתוע של זהויות כפולות ואחר בנייה מושכלת של זהות בדויה דורשת מאיש הקולנוע - בין שהוא יוצר סרט עלילתי ובין שהוא נצמד לדוקומנטרי - יכולות של מספר בהיר ניסוחים, שיודע גם את מלאכת אריזתו המגרה של הסיפור. אחרת עלולים הרכיבים המרובים, והלא תמיד קוהרנטיים, להותיר מבולבלים את מי שאמורים לצפות באפלולית אולם ההקרנה בהתגלגלות סיפור המעשה הסבוך. בעבר הלא רחוק הצטיינו בכך סרטי הזהות וההסתרה “ההרוג ה–17" (בבימוי דוד אופק) ו"הדירה" (של ארנון גולדפינגר), שניהם סרטי תעודה מתוצרת הארץ. כעת מגיע תורו של יאיר לב, ודומה כי למרות חומר הגלם המפתה כל כך, הוא מתקשה לנסוק אל רום הסקרנות והשנינות שעליהן תהילת סרטי אופק וגולדפינגר.


 “אתה מת רק פעמיים". דוד דרעי

מה אין ב"אתה מת רק פעמיים"? לא מובנה בו אותו קסם של תעלומה, או של חידה פרטית וזוטרה יחסית, שעצם פתרונה יכול להשליך על הבנה מקיפה יותר של תהליכים היסטוריים. ואין בו, למרות התפניות החדות בסיפור והגילויים המפתיעים שחושף הבמאי–בלש, אותה חציית קווים בלתי מודעת לעתים, המטשטשת בין סרט תעודה לסרט עלילתי.

במקום זאת מעדיף לב להיצמד לפורמט של כתבת טלוויזיה, ולהגיש לצופים את “אתה מת רק פעמיים" ארוז כרפורטז'ה שעיקר כוחה אצור בגילויים ובסודות הנחשפים במהלכה, ולא בשרטוט מלא השראה של תמונת העולם שסללה את הנתיב לחיים כפולים ולעירוב זהויות. אף על פי שאין כמובן שום דבר מגונה בהחלטת ההיצמדות לטון של דיווח, הרי שבחירה בהגשה נוסח מספר צ'יזבטים מסביב למדורה הייתה משפרת בהרבה את ביצועי הסרט הזה.