דומה שעם השנים הרבות שחלפו מאז הפרמיירה העולמית של “שואה”, החריפה והלכה התסמונת הזו, כשלנצמן, לשעבר לוחם במחתרת הצרפתית שלא התנסה אישית באימי מחנות הריכוז ההשמדה, מיקם עצמו (לפחות בעיני עצמו) כ”מר שואה” וכסמכות הבלעדית הפוסקת מה היה שם בעידן הזוועות, ומה היא הדרך הנכונה לפרש זאת. לא אחת ניתן היה לחוש כי לנצמן נוטה להניח שעצם העובדה שהוא עשה את הסרט הזה – שלצורך התקנתו הקדיש תריסר שנים מחייו – די בה כדי להגדיר אותו כניצול שואה.
לנצמן, כדרכם של פרשני אמונה או אפילו מייסדי דתות, לא מוכן היה לקבל, או אפילו לשמוע, פרשנות השונה משלו על אודות האירוע המכריע ביותר במאה ה־20 בפרט, ובתולדות אירופה בכלל. אישיותו הגועשת, בלשון המעטה, סייעה לו למצב עצמו כאדמו”ר וכמורה הדור. במלאת שנה להקרנת “שואה” בישראל, באביב 1987, ארגן מוזיאון תל אביב כנס רב משתתפים ששם לו למטרה לדון בהיבטים האסתטיים, ההיסטוריים, הפילוסופיים והפוליטיים הנגזרים מתוך סרטו של לנצמן. הוא עצמו נכח אז בכל הדיונים, ולא אחת התפרץ כנגד הדוברים, לעיתים אפילו עלב בהם, אך ורק משום שלא שימשו שופר נאמן לתפיסת העולם שלו. והגיעו הדברים כמעט לכדי אלימות כשלנצמן קם לחבוט בפרופ’ ישעיהו ליבוביץ, שהשמיע בקול דעה שהיוצר לא הסכים לה. ההיסטוריון וניצול השואה פרופ’ שאול פרידלנדר, שהשתתף אף הוא באותו הדיון, קם לגונן בגופו על המלומד הישיש ליבוביץ, שהיה אז בן 84.
זאת יש לומר, ובאופן הכי חד: לנצמן הוא האחראי לחשוב ולמשמעותי בסרטי כל הזמנים. לא רק בסוגת סרטי התעודה, אלא בכל מה שמסתופף מתחת למטריית האמנות השביעית. מהבחינה הזו שמור ל”שואה” בתולדות התרבות אותו מקום ייחודי שבו מצויים “מלחמה ושלום”, “המלט”, “גרניקה” או המתאוס פסיון של באך. לא היה סרט, ובעצם לא יכול להיות אחד כזה, שהעביר בצופים בו את אותה ההתנסות והטלטלה ש”שואה” מזמן לכל מי שמוכן להתייצב לקראתו.
כשניגשים להעריך את תרומת “שואה”, שמשום מה לא זיכה את לנצמן בפרס נובל (שאינו מוענק, כמובן, לקולנוענים), אין להסתפק בציון מהפכנותו האסתטית. משום שהסרט תרם קודם כל לשינוי התפיסה האנושית את מהות העבר, את הזיכרון, ולא פחות מכך את ההשכחה. גישתו של לנצמן כמתעד קולנועי נבנתה מתוך ההכרה שהזיכרון הוא גוף אורגני שאינו נשען על ממצאי ארכיון. לכן הוא התעקש, בניגוד לסרטי תעודה שקדמו לו, שלא להסתייע בקליפים שצולמו בשנות ה־30 וה־40. שהרי מרבית אותם קטעי צילום, שהנציחו את תהליכי ההפרדה, הבידוד וההשמדה של יהודי אירופה, נעשה על ידי יחידות ההסרטה של הצבא הגרמני. ולכן, כך טען לנצמן, שילובם של צילומים אלה בסרט העוסק בשואה יהיה בבחינת קבלה ואימוץ של הפוינט אוף ויו, זווית הראייה, של הרוצחים.
התרעות פיקוד העורף