לאביה בת ה–10 יש יום הולדת, וכל ילדי המושבה מוזמנים. אמה, הניה, טרחה וקנתה במשך כל השבוע ממתקים יוקרתיים, אפתה עוגה ואפילו תפרה לבתה שמלה לבנה וחגיגית. שעת אחר הצהריים מגיעה, אביה ואמה יושבות בסלון הצריף הקטן והחשוך שלהן ומחכות לבואם של המוזמנים. עוברת שעה, עוברות שעתיים, ואף ילד לא בא. אביה מבינה שאף אחד כבר לא יבוא לחגוג איתה את יומה המיוחד, מכסה את פניה בכרית ורוצה להיעלם.
אמה לא מוכנה לראות את בתה נעצבת ועושה מעשה: היא מוציאה את שולחן הכיבוד אל החצר, קוראת לילדים שעוברים ברחוב באקראי ומכריחה אותם לבוא לאחל לבתה יום הולדת שמח (או "מומולדת" בשפתה הייקית). אביה יוצאת, מטפחת לבנה לראשה, ודמעות חונקות את גרונה. אמה מושיבה סביב השולחן קומץ ילדים שהתפתו לבוא רק כדי לאכול את הממתקים, אך כשמגיע הזמן להרים את אביה על הכיסא - כל הילדים בורחים. אביה מבינה שאף אחד לא בא מרצונו ליום הולדתה, אבל מעריכה את מאמציה של אמה ומסכמת את המאורע המביך במילה אחת: "תודה".
"הקיץ של אביה", שהוקרן לראשונה ב–15 ביולי 1988 בקולנוע "היכל" בפתח תקווה, מגולל את סיפורה של אביה אלכסנדרוביץ', בת לאם חד־הורית ניצולת שואה שלקתה במחלת נפש ומאושפזת לפרקים בבית חולים פסיכיאטרי. אביה, מקס אלכסנדרוביץ', נספה בשואה בשנת 1941, חמישה חודשים לפני שנולדה. בשל מצבה הנפשי של אמה נשלחה אביה להתחנך בפנימייה, כשהיא מקווה שיום יבוא ואמה תשוחרר מבית החולים ותבוא לקחת אותה, כדי שהן תוכלנה להיות שוב ביחד.
בקיץ 1951 זה קרה. אביה עמדה על הבמה במסיבת סוף שנה והתחילה לשיר את הבית הראשון בשיר "אגדה", כשמרחוק ראתה להפתעתה את אמה. חנוקה מהתרגשות לא הצליחה אביה להמשיך לשיר והפכה למושא לעג של חברותיה לכיתה. אמה, שמגיעה אל מאחורי הקלעים, גוערת בה על הפקשוש ומבחינה בכך שלבתה יש כינים. היא מחליטה לקחת אותה מהפנימייה ולהתגורר איתה בצריף הדל במושבה הקטנה פתח תקווה. בצריף גוזזת אמה את שערותיה וקושרת מטפחת לראשה. ילדי המושבה המבחינים בשיער הקצוץ שמים את אביה ללעג ולקלס, והם מכנים אותה: "קירחת". גם האם, שהשואה הותירה צלקות בנפשה, זוכה לכינויי גנאי מצד ילדי השכונה, המכנים אותה "פרטיזונכה" ו"משוגעת".
הסרט מתאר את מערכת היחסים המורכבת בין אביה לאמה, ובין אביה לתושבי המושבה וכן את תקוותה הדמיונית שאבא שלה לא מת אלא הוא למעשה השכן מהבית ליד. בסוף הסרט אמה של אביה נלקחת שוב לבית החולים הפסיכיאטרי ואביה חוזרת לפנימייה. בשנה הבאה אמה כבר לא תבוא לביקור.
"לא כל סרט צריך להסתיים בסוף טוב", טוענת אלמגור. "לאביה לא היה קל בחיים, אבל הנה היא הפכה להיות אני ויצאתי בסופו של דבר מהמקום הנמוך והקמתי משפחה ובניתי קריירה. יש סיכוי לכולם".
בשנת 1985, אחרי 30 שנות קריירה, הרגישה אלמגור שימי הזוהר שלה מאחוריה. היא הייתה בת 47, ובמשך קרוב לשש שנים ישבה כמעט מובטלת בביתה. "נגעתי ברצפה, הייתי בשפל המדרגה", היא מספרת, "מצאתי את עצמי במצב נפשי ומקצועי קשה מנשוא והרגשתי שאני עומדת להתפוצץ. הייתי חייבת לעסוק במשהו כדי לא להשתגע".
בדיוק מהמקום הנמוך הזה מצאה אלמגור ניצוצות של ישועה. "ערב אחד לקחתי מחברת שורות מהמגירה של בתי הגר ובלילתכנן או לחשוב, כתבתי את סיפור חיי. הרגשתי שאני 'מקיאה' משהו שהיה נצור בתוכי הרבה שנים. זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת כתבתי".
את מה שכתבה באותו ערב לא העזה אלמגור לקרוא, אלא תכננה להשליך לפח. "באותו לילה בעלי, יעקב אגמון, חזר מאוחר הביתה וראה שכל הניירות שכתבתי מפוזרים על שולחן הכתיבה. הוא שאל אותי: 'מה כל הניירות האלה?'. אמרתי לו שזה כלום. הוא ידע שאני במצב קשה והתעקש שאקריא לו את מה שכתבתי. לאחר הפצרות חוזרות ונשנות מצדו עשיתי זאת, והוא היה נרגש מאוד. למחרת הוא המליץ לי לפנות לנירה הראל מהוצאת עם עובד, שבעבר ביקשה ממני לכתוב ספר ילדים אבל דחיתי את ההצעה כי חשבתי לעצמי: 'מה לי ולילדים?!'. צלצלתי לנירה וקבעתי לנו פגישה אצלי בבית".
אותה פגישה חסרת ציפיות עם הראל שינתה את חייה של אלמגור מן הקצה אל הקצה. "נירה ישבה אצלי בסלון והקראתי לה את מה שכתבתי, לא לפני שלקחתי 10 מ"ג וליום ושקשקתי מחששות והתרגשות. כשסיימתי לקרוא, היא אמרה לי בקול נרגש: 'אני רוצה את זה אצלי'. היא לקחה את הניירות המפוזרים, וכעבור חמישה חודשים זה היה על המדפים".
הספר שנולד מדפיה המפוזרים של אלמגור נקרא "הקיץ של אביה". "לא תכננתי לכתוב את הספר, אתה מוכרח להבין", היא מבהירה. "הייתי אומנם קשורה לתסריטים בעבר, אבל בעיקר ציירתי אותם בעל פה ותסריטאים כתבו מה שאמרתי, אבל בעצמי - מעולם לא כתבתי עד אותו רגע".
התרעות פיקוד העורף