הם היו חמישה. נועם, דני, אלון, אביבי וגם שי. הכל הם עשו ביחד, מאז אותם ימים, כבר די רחוקים, שבהם שירתו בצוותא ביחידת מגלן המובחרת. בילויים, מסיבות, טיולי אתגר ומה לא. עד שאלון מת. ככה סתם הוא קרס כמו עץ אלון חסון הנתקף במחלה מסתורית שמאכלת אותו מבפנים. או אז נזכרו החמישה, למעשה רק הארבעה ששרדו, באותו הרגע בעברם הצבאי שבו חתמו על טופס התנדבות לשמש כשפני ניסיון לרופאי חר"פ, שהגיעו שבע פעמים אל שטחי האימונים של מגלן על מנת להזריק לחמישה חיסונים חדשים, ממש המילה האחרונה, כנגד אימת חיידקי האנתרקס. אין שום סיכון בחיסון, ושום תופעות לוואי מדאיגות אינן צפויות. כך במפורש הבטיחו להם אנשי חיל הרפואה. והנה אלון קרס, והחבר'ה חושדים שהאשמה נעוצה באותו החיסון הנושן.
אם כך, ארבעה שרדו, אבל גם הם מועדים לפתח את התסמונות של מחלת הגחלת שלה אחראי חיידק האנתרקס: גידולים תת–עוריים מכוערים, היעדר תפקוד של מערכת העיכול וקשיי נשימה שסופם חנק. שי, אחד מהארבעה, הוא קולנוען מתחיל שמחליט ליטול לידיו את כלי הנשק שאותו הוא הכי מכיר, המצלמה, ולתעד באמצעותו את מאבקם של חבריו נגד התגנבות המחלה אל מבצר גופם החסון. ובעיקר מפנה שי את זעמו הקולנועי נגד אותם גופי ביטחון עלומים העושים כל מאמץ להשתיק את מחאתם של הקורבנות.
אנשי מסתורין, כנראה מהשב"כ, מטרידים אותם שוב ושוב, ובתוך כך מעלימים ראיות ועדויות שאספו הארבעה. אלה רואים במכון הביולוגי הסודי ששוכן באזור נס ציונה כתובת שממנה הגיח האיום על בריאותם, ומנסים לפרוץ את מתחמיו השמורים היטב. והנה, גם אביבי נתקף באותן תסמונות קשות, ואחריו גם נועם. החבר'ה בסכנת חיים, ובצר להם פונים אל עזרת התקשורת שתדאג לפוצץ בפומבי את הפרשה.
התרעות פיקוד העורף