שבוע השלישי של חודש יולי כבר מאחורינו, והפסטיבל הירושלמי עדיין לא פה. הוא ייפתח ברוב עם רק ביום חמישי הקרוב, באיחור של כמה שבועות, וזאת מתוך התחשבות בטלטלות המונדיאל (וגם בצום תשעה באב). למרות הנתק המכוון מהכדורגל, זה אינו מוכן כנראה להסתלק סופית מסדר היום, ולראיה סרט התעודה “כדורגל אינסופי", המשולב ברפרטואר הפסטיבל שייערך זו השנה ה־35 ברציפות.

כדורגל מעניין מאוד את קורנליו פורומבויו, הקולנוען הרומני החשוב, שבתריסר השנים האחרונות היה אחראי להברקות פילמאיות דוגמת “12:08 מזרחית לבוקרשט" או “שם תואר: משטרה". לפני מספר שנים הושיב פורומבויו מול מסך הווידיאו את אביו אדריאן, ויחד צפו השניים בדרבי של בוקרשט, קבוצת סטיאווה נגד קבוצת דינמו, שנערך בחורף 1988. המיוחד בדרבי הטעון ההוא היה נעוץ בעובדה שאבא אדריאן שימש בו כשופט המרכזי, שצריך היה להביא אז - בדיוק שנה לפני חיסול משטר צ'אושסקו - לידי סיום הולם את העימות בין הקבוצה שייצגה את הצבא לבין זו שייצגה את המשטרה החשאית.
היה זה הסרט “משחק חוזר", שבו האב ובנו צופים מחדש במשחק ההוא, והאב מסביר את החלטות השיפוט הגמישות שלו, שאולי לא ייצגו אז צדק מוחלט, אך היה בהן כדי להבטיח הישרדות פיזית של אנשי צוות השיפוט, שחששו מפני כליאה שרירותית אם וכאשר תישרק איזושהי שריקה שלא תמצא חן אצל ראשי הארגונים החמושים ברומניה.

עברו מספר שנים ופורומבויו שב אל הענף החביב עליו, וב"כדורגל אינסופי" הוא מעתיק את זכות הדיבור מאביו אל לאורנטין גינגינה, חבר ילדות שלו שבחיי היומיום אינו אלא פקיד בעירייה של ואסלואי, עיר שדה שבה כבר התרחשו כמה מסרטי פורומבויו הקודמים. גינגינה זה, כיום בן 40 ומשהו, זוכר עדיין את הפציעה הקשה בעצם שוק ימין שספג בנעוריו במהלך משחק כדורגל, ומאז הוא מקדיש עצמו למחשבות עמוקות הקשורות בהכרח לשינוי רדיקלי של חוקי המשחק, שבעיניו הוא בבחינת החיזיון המזוכך ביותר להדגמת האושר והעוול בעולמנו. בני העם הצרפתי, לפחות בשבוע זה, בוודאי יזדהו בחדווה עם הדיאגנוזה הזאת.



"ניקו 1988". פסטיבל הקולנוע בירושלים

שלושה שינויים עיקריים עומדים במרכז מחשבתו של הרפורמטור מוואסלואי. החשוב בהם גורס הפרדה בין שני חלקיה של כל קבוצה המתמודדת על המגרש; חמישה שחקני הגנה, וחמישה תוקפים. קו האמצע אמור להפריד בין שני אבריה של כל קבוצה, וחציית קו הפרדה זה כשלעצמה היא בבחינת העברת האחריות מחלק אחד של הקבוצה אל החלק האחר. מחשבה זו מחברת בין כמה מחוקי הכדורסל וחוקי הפוטבול האמריקאי. שינויים נוספים, סבוכים הרבה יותר, קשורים כמובן להגמשת חוק הנבדל המסובך בלאו הכי.

השינוי השלישי, שעל פניו נראה תמוה, מתעקש על הפיכת המגרש המלבני למתומן; כלומר, ארבע צלעות המשטח העכשווי יהפכו לשמונה צלעות, וזאת באמצעות קיטום הקרנות. ולמה זה טוב? כאן ממתינה לשואלים הסקרנים תשובה מורכבת, שבמרכזה ניצבות השקפות עולם הנגזרות מהפילוסופיות (של הקיום האליפטי!) של המזרח הרחוק, שבהן התמחה הלבלר העירוני בשנות לימודיו באוניברסיטה. המונדיאל, למי ששכח, הסתיים לפני חמישה ימים, אך מי שעדיין חש קשיי גמילה מהטוב־הטוב ההוא מוזמן לסור לגיא בן הינום, לבניין הסינמטק הירושלמי, ולהזריק לעצמו עוד מנה של דעתנות פוטבוליסטית.

***

דעתנות היא מילת המפתח ל"עץ האגס הפראי", הטוב שבסרטי התחרות של פסטיבל קאן האחרון. סרט טורקי זה נוחת אף הוא אל תוך תוכנית ההקרנות בירושלים, רק כדי להזכיר לכולם עד כמה נורי בילה ג'יילאן הוא אומן גדול. ג'יילאן שעד היום התקין לבד סרטים כמו “שלושה קופים", “היו זמנים באנטוליה" ו"שנת חורף" חוזר ומתמקד בנושא האהוב עליו - מקורות היצירה האומנותית והמחויבות הכפולה של היוצר אל מעשה האומנות ואל צרכניה הפוטנציאליים.
במרכז הסיפור ניצב סטודנט הלומד חינוך באיסטנבול, ששואף להוציא לאור ספר של סיפורים קצרים, שאותם כתב במהלך שנות לימודיו בעיר הגדולה.

הסטודנט נולד בכפר הררי, שאליו הוא שב על מנת לאסוף תרומות שיאפשרו לו את הדפסת יצירותיו. במהלך ניסיונות ההתרמה האלה מטולטל הכותב הצעיר בין זיכרונות מעברו הכפרי לבין מערכות יחסים משפחתיות מעורערות, בין פוזות של אומנים נפוחי חשיבות עצמית לבין לבטי אמונה באסלאם. כהרגלו, מיטיב ג'יילאן לנצל את הנוף המצטלם מסביב כדי לבטא את הלכי הרוח המשתנים של גיבורו. מי שמכיר מקרוב את ספרות החניכה של דוסטויבסקי, פלובר, טולסטוי, ובעיקר ג'יימס ג'ויס, ימצא לכך הדים במהלך הצפייה בסרט מענג זה.

“גבול" הוא הפקה שוודית/דנית שנונה, שאיננה מהססת להתעמת עם מושגי יסוד של עולם המבוגרים במערב. שהרי סיפור הפנטזיה העל־טבעית של סרט זה חוצה גבולות פיזיים ותודעתיים, הזרים לבעלי התפיסה הקונבנציונלית. בלב העלילה ניצבת אישה המשמשת ככלב גישוש בתחנת גבול. אישה זו ניחנה ביכולת רחרוח על־אנושית, המאפשרת לה לזהות באמצעות חוש הריח בלבד את מצב המתח הנפשי של בני האדם החולפים מולה. יום בהיר אחד, על קו הגבול, היא נתקלת באיש זר, שגם לו אותה תכונה נדירה, והגבולות נפרצים.

"עץ האגס הפראי". פסטיבל הקולנוע בירושלים

ברור שהיא לא בדיוק אישה והוא לא בדיוק גבר, וההפרדה הזו היא רק בראש של בני האנוש שמסביב. הבמאי עלי עבאסי, שנולד בטהרן ועושה סרטים בסקנדינביה, משכיל לנתב על הבד פנטזיה מאגדות הילדים, המאתגרת לא רק את מושגי היסוד המערביים אלא גם את חוש ההומור. “גבול" גרף אומנם שבחים אין ספור בבכורה שלו בפסטיבל קאן, אבל לא הכל הסכימו עם מה שנראה להם כחציה במתכוון של קווי הטעם הטוב.

גם גיבורו של הסרט הבלגי “נערה", המגיע אף הוא לירושלים, אינו מהסס לדחות מעליו את הגבולות הביולוגיים שהטיל עליו הטבע. מדובר בנער בן 15, המכנה עצמו לארה ומכשיר את גופו לתפקד כבלרינה בלהקת בלט קלאסי. הכל טוב ויפה חוץ מהעובדה שהוא בגדר אישה הכלואה בגוף של בן. סיפור הסרט מלווה אותו ואת בני משפחתו במסע הכפול - הכשרה מקצועית מפרכת, והכנה לקראת ניתוח שינוי המין.

כאמור, לארה בת/בן 15. ובקשר לכך כדאי להוסיף שכל צרכן תקשורת מבין כי לוקאס דונט בן ה־26, שכתב וביים את “נערה", צריך להיות מאושר שהוא לא עשה את הסרט בארצות הברית. כזכור, בשבוע שעבר נאלצה סקרלט ג'והנסון לוותר על תפקיד ראשי בסרט העוסק בגבר טרנסג'נדר שהקים תעשיית פורנו. זאת בשל המהומה התקשורתית שחוללו עסקני היקום הלהט"בי, שיצאו נגד ליהוק שחקנית/אישה לתפקיד שמגדריותו שונה. מהנער ויקטור פולסטר, יליד 2002, המגלם את לארה הבלרינה, הטרטור הזה נחסך.

***

סקנדלים היו סביבת העבודה הקבועה של כריסטה פאפגן, שהייתה מוכרת יותר בכינוי המקצועי שלה “ניקו". דוגמנית, זמרת ושחקנית, שהתמקדה בעיקר בלטרוף את החיים ואת עצמה. “כוהנת האפלה" קראו לה מאחורי גבה, וככזו היא החזיקה מעמד עד גיל 50. ואז נהרגה. הסרט “ניקו 1988", שהוכן על ידי הבמאית האיטלקייה סוזנה ניצ'יארלי, מתיימר לשחזר את השנתיים האחרונות לחייה של מי שהייתה אחת ממעצבות העולם הרוחני של תרבות הרוק בשנות ינקותו.

פאפגן נולדה בגרמניה ב־1938. כלומר עשתה את כל שנות ילדותה תחת המשטר הנאצי, שקרס כשהייתה בת 7. מספר שנים מאוחר יותר, כשהיא בת 15, נפלה קורבן לאונס שביצע בה חייל אמריקאי. שנה לאחר מכן החלה בקריירה בינלאומית של דוגמנית, שטלטלה אותה מברלין לפריז, ומשם לרומא, לונדון ולניו יורק. בין לבין היא הספיקה להשתתף במספר סרטים, ואפילו תפסה הופעת אורח ב"לה דולצ'ה ויטה", יצירת המופת של פדריקו פליני.

ב־1962 היא הביאה לעולם את בנה ארי, תוך שהיא מתעקשת כי אביו הביולוגי הוא אלן דלון. אף על פי שהכוכב הצרפתי התמיד להכחיש זאת, הרי שהרך היילוד אומץ על ידי הוריו של דלון, שגידלו אותו לבדם, במקום אמו שהעדיפה את קרבת ההרואין על פני משימות ההנקה. לאחר היכרות אינטימית עם בריאן ג'ונס מהאבנים המתגלגלות וג'ים מוריסון מהדלתות, נחתה ניקו בפאקטורי, בית היצירה שניהל אנדי וורהול, ובתוך כך השתחלה אל בין דפי ההיסטוריה. שכן ב־1967 היא שולבה באלבום הבכורה של הוולווט אנדרגראונד בהובלת לו ריד וג'ון קייל, הנחשב עד היום כמכונן מוזיקת הרוק.

"נערה". פסטיבל הקולנוע בירושלים

מפה לשם ניקו, שהייתה לאורך שנים בת זוגו של הבמאי פיליפ גארל, הופיעה במספר לא מועט של סרטים, נתנה קונצרטים והוציאה לאור אלבומים מוצלחים יותר ופחות. וכל אותה העת נודעה כדוגמנית הבית של ההרואין, ומבחינות רבות היא עשתה פרקי חיים הדומים לאלה של מריאן פיית'פול הבריטית. הסרט “ניקו 1988" תופס אותה כשהיא כבר שפוכה לגמרי, ומנסה להציל את הקריירה שלה באמצעות סיור הופעות במזרח אירופה, והתחברות מחודשת עם בנה ארי, שהיה אז בן 25.

ל"ניקו 1988" יש כל הנתונים להיות סרט ירוד, כמו רבים מסרטי הביוגרפיות המוזיקליות שקדמו לו. לכן זו הפתעה להיווכח שניצ'יארלי, שזה לה סרטה הארוך השלישי, הצליחה לגבש על הבד אמירה של ממש; הן סגנונית והן עניינית. מסייעת לה בכך טרין דירהולם, שחקנית וזמרת מדנמרק, המוכרת מתפקידיה בסרטים כמו “סיפור מלכותי" ו"הקומונה". כאן היא מביאה לבד נוכחות פתטית של דיווה מתפוררת, שארוזה במגפיים, משקפיים ובגדי עור שחורים, ומתוך אינרציה ממשיכה בפולחני ההרס העצמי. ככתוב בספרי הקודש של הרוק.