במציאות, הסיפור שאותו מגולל הסרט לא יכול היה להתרחש, ולאו דווקא משום שבעולם האמיתי דובי צעצוע אינם מדברים, או מכיוון שחמורים ממולאים בקש אינם מאמצים לעצמם את הפסימיות כתורת חיים. במציאות, זו שלא מתעסקים איתה בסרט הזה, הכל היה יותר מחודד משום שכריסטופר רובין מילן, שאביו חיבר את סדרת ספרי פו הדוב העוסקת בו, תיעב את התדמית הציבורית שלו ומכר את חיות הצעצוע המפורסמות בתבל לספרייה העירונית של ניו יורק.

לכן, במציאות לא יכול היה הדוב הטיפש פו להתעורר בוקר אחד ולגלות שחבריו הקרובים ביער אשדאון - חזרזיר, איה, נמיר, קנגה והגור שלה רו, וכן ארנב וינשוף (זה שעל דלת ביתו מתנוסס השלט “ישנוף") - כמו בלעה אותם האדמה. מסתבר שהם נמלטו מפחד החיה האיומה פילנפיל, והותירו את פו בלי פרטנרים לשחק עמם. זו היא הסיבה המיידית, על פי עלילת “כריסטופר רובין", לכך שפו יוצא למסע צפונה, מהיער שבמחוז סאסקס אל העיר הגדולה לונדון, שם הוא מאתר את ידידו משכבר הימים כריסטופר רובין, ומטיל עליו את המשימה להבריח את פילנפיל מעורר האימה, ולהשיב את החברים כולם בשלום אל מחילותיהם.



כריסטופר רובין" (ולא לבלבל עם הסרט “להתראות כריסטופר רובין" שהוקרן בארץ בינואר האחרון) בנוי סביב קונפליקט די פשטני. הילד כריסטופר בגר, התחתן, הפך לאב, יצא להילחם בשדות הקרב של מלחמת העולם השנייה, וכעת הוא שב הביתה כדי לנהל מחלקה במפעל לייצור מזוודות, הסובל מקשיים כלכליים. טרדות העבודה מונעות ממנו התמסרות לחינוך בתו הצעירה, ועד שלא ישוב לימי התום הרחוקים ההם ביער אשדאון לא ימצא כריסטופר המבוגר (יואן מקגרגור) תיקון לחייו ההולכים ונדפקים.

הדרמה האישית של כריסטופר רובין, והכוונה היא שוב לעולם האמיתי, הייתה סוערת. עם אביו הסופר א.א. מילן היה לו עימות ישיר, משום שהוא האשים אותו במסחור הילדות שאותה לא חווה כמעט; עם אמו המרשעת, ששנאה אותו בכל לבה, הוא ניתק כל מגע. המרירות שבתוכה השתכשך כריסטופר רובין האמיתי, נסיך חלומות כל ילדי העולם, התבטאה בשלוש אוטוביוגרפיות מאוחרות שאותן פרסם בזו אחר זו, ובהן בא חשבון עם הוריו, עם בתי הספר שחנקו את אישיותו ועם המושג הערטילאי “תהילה".

כל הדברים הללו, שעל חלק מהם סיפר “להתראות, כריסטופר רובין" שהוצג כאן לפני מספר חודשים, לא הזיזו למרק פורסטר, שביים את הסרט הנוכחי. כבר לפני עשור וחצי התמודד פורסטר עם המתח הבלתי נסבל שבין עולם הדמיון הקסום ולבין המציאות המייאשת. היה זה כשיצר את “למצוא את ארץ לעולם לא" (עם ג'וני דפ וקייט וינסלט) שטווה על הבד את הסיפור על אודות תהליך הכתיבה של פיטר פן, הילד שלעולם לא יתבגר.


“כריסטופר רובין". יח"צ

פורסטר, ישיר ולא מתוחכם, בונה הפעם סרט דידקטי המפליג, איך לא, בשבחי עולם הדמיונות, תוך שהוא ממליץ למבוגרים שבינינו להיצמד חזק–חזק אל הצד הילדי שחבוי עדיין באישיותם. ואכן, המציאות באנגליה של שלהי שנות ה–40, מועד התרחשותם כביכול של המעשים ש"כריסטופר רובין" מגולל על הבד, מעוצבת בחד–ממדיות קיצונית, לעומת ההתרפקות הרומנטית, המורכבת וגדושת הניואנסים, שהיא מנת חלקה של התקופה האינסופית בחיי האדם המכונה “ילדות".

אחת המסקנות היותר מעציבות הנובעות מסרטו של פורסטר קשורה לדלות אישיותו של פו הדוב, כפי שהיא מוגשת פה לצופים. טיפש, נהנתן, ילדותי וחסר כל תחכום. בוודאי אם משווים אותו לפילוסוף הקודר איה, או לחזרזיר החרדן, נמיר השחצן וינשוף הקשקשן. כולם בעלי אישיות מנומקת ומורכבת, שמשום מה בחרו לעצמם כמנהיג את פו הריקני. ואולי זה הלקח הפוליטי שצריך לצאת חזרה אל עולם המציאות.

אגב, בעולם האמיתי היה זה בריאן ג'ונס, מכונן להקת הרולינג סטונס, שרכש ב–1968 את חוות קוצ'פורד שבמזרח סאסקס, שבה התגוררו כמה עשרות שנים קודם לכן הסופר א.א. מילן, אשתו ובנם המיוסר, יחד עם חיות הצעצוע שלו. והיה זה באותו המקום בדיוק שבו ג'ונס, מסומם עד מעל הראש, מצא את מותו בטביעה בבריכה שופעת הקסם שבמקום. כך קרה שהילד הרע של האימפריה הבריטית (כל כך רע עד שחבריו הילדים הרעים נורא, מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס, גירשו אותו מהלהקה) מצא את מותו הממשי בבית של הילד הטוב, הדוגמן המדומיין של ערכי האימפריה.


“אווה"

הסיפור שמאחורי הפקת “אווה" מעניין הרבה יותר מהסרט עצמו. ב–2011 נטל על עצמו איש התיאטרון הוותיק מיכה לבינסון ז"ל את משימות הבימוי של הפקה זו, שאמורה הייתה להיות עבודת הביכורים הקולנועית שלו. מדובר היה בקו–פרודוקציה פולנית־ישראלית־גרמנית, שהתיימרה להביא אל הבד חתך אנליטי של החברה הציונית בעידן הפוסט–שואתי.

לבינסון סיים את עבודות הבימוי, אך לאחר שהוצגה בפני השותפים להפקה גרסה ערוכה ראשונית של החומר המצולם, הם החליטו, מסיבות שהבמאי המנוח התעקש שלא לפרטן, לגנוז את הסרט מכל וכל. עד כאן סיפור שדומים לו כבר אירעו בעבר בעולם, ואפילו בישראל. אלא ששלוש שנים לאחר הגניזה יצאה לדרך הפקה שנייה, חדשה לגמרי, של אותם מפיקים, של אותו התסריט, ואפילו עם אותו שחקן ראשי (אבי קושניר) שכיכב בגרסה המוסתרת. המיוחד במהלך החריג הזה היה נעוץ בעובדה שמשימת הבימוי הוטלה בגרסה ב' על מישהו אחר, חיים טבקמן. חלפו עוד ארבע שנים, והנה השבוע הפציעה על האקרנים בארץ התוצרת המוגמרת למאמץ האומנותי שהתמתח על פני שבע שנים ארוכות.



לפני כארבעה עשורים שב אנדריי טרקובסקי הגדול וצילם מחדש את הפנטזיה האפוקליפטית שלו “סטלקר", משום שלא היה מרוצה מתוצאות הסיבוב הראשון של ההפקה. ב–1987 חזר גם וודי אלן על תהליך זה בסרטו “ספטמבר". אלא שבשני המקרים הנודעים האלה מדובר היה באותם הקולנוענים שמתעקשים להוציא אל הפועל חזון פילמאי שהיה טבוע בדמיונם. ואילו “אווה" הוא מקרה אחר, משום שפה מדובר בשני במאים שונים לגמרי זה מזה. בהחלט תקדים שיכול לשרת כל חידון טריוויה.

ועל מה היה המאמץ הכפול? על פי הנראה על הבד בגרסה ב' של “אווה" אין אפשרות להשיב על הקושיה הבסיסית הזאת. הסיבה: אין כאן תסריט בכלל, הצילום לוקה באי־הבנה של הקונטקסט התקופתי, גם השחקנים המושכים בעול אינם מפגינים ביצועים הראויים למבט נוסף. והתימהון רק הולך וגובר ככל שמתקדמות (או ליתר דיוק מזדחלות) דקותיו של סרט זה.

קווי העלילה הכללית משתדלים לתאר זוג ישראלי החי בכפר סירקין שליד פתח תקווה. השנה היא 1972, שנה לפני קטסטרופת מלחמת אוקטובר 73', ובני הזוג נתונים במשבר קיומי. הוא (קושניר) מושבניק מלח הארץ. היא (אפרת בן צור) ניצולת שואה רדופת סיוטים, שהתגלגלה לישראל הרכה בשנים, וכמו נגאלה מעברה הכאוב באמצעות הנישואים לאיש האדמה המחוספס.



“אווה". באדיבות סרטי יוניטד קינג

יום אחד, לגמרי באקראי, מגלה הבעל המסור כי אשתו מנהלת מערכת יחסים סודית עם גבר נוסף. אין זה רומן חולף אלא סיטואציה שנמשכת כנראה כבר 25 שנה ברציפות. הגבר הנוסף (גיל פרנק), אללי, גם הוא ניצול ממחנות הריכוז, וההיכרות בין השניים החלה עוד בצעירותם, כשחיו בפולין האנטישמית של טרום מלחמת העולם השנייה.

המסופר לעיל מתאים, וגם זה די בקושי, לתקציר עלילה בן כמה שורות, שאותו יש למלא בתוכן. משום מה סברו אלה שהשתתפו בהפקת “אווה" - במאי, צלם, עורך, מלחין - כי די יהיה בראשי פרקים אלה על מנת למלא את הסרט ב"אווירה" קודרת ובפטליזם מייאש, שאמור היה, ככל הנראה, להצביע על קשיי המפגש בין הציונים שהיו כאן לבין היהודים שהיו שם בתחילת שנות ה–40.

“אווה". באדיבות סרטי יוניטד קינג

מהלכים מלאכותיים חסרי קצב פנימי משלימים את האין–תסריט, שבו שולבו שתי עלילות משנה, שמוטב היה שלא היו נבראות על הבד. באחת מהן נראית בתם של בני הזוג המיוסר (גאיה שליטא כץ) כשהיא מתלבטת בנושאים רומנטיים טריוויאליים, ואילו עלילת המשנה הנוספת מתבוננת בזמר רחוב (אריה הספרי) שכנראה נזרק מהבית על ידי אשתו, ומתחת לחלונה הוא מיילל לה סרנדות.

אם לא די היה ביד הכבדה שבאמצעותה מנתב טבקמן את “אווה", חובר אליו הכישלון הקונספטואלי של צלם הסרט אקסל שנפט הגרמני, שבעבר כבר שיתף פעולה עם הבמאי הזה בצילום סרטו הקודם “עיניים פקוחות" (2009). שנפט מטביע את “אווה" בתוך גוונים קודרים ועכורים, כאילו מדובר בסרט המתחולל בפולין, שעומדים בסתירה גמורה לאווירה היוקדת, קצרת הנשימה, של החיים בישראל הצעירה. די היה לו לצלם הזה להעיף מבט בסרטו של אדם סנדרסון, “לוויה בצהריים" (2013), שהוסרט אף הוא בסביבה הכפרית של פתח תקווה, על מנת להבין איך האור הצורב המקומי יכול לשחק תפקיד של ממש בסיפור קולנועי.