היינו על סף ייאוש. יוסי בנאי עזב אחרי שביים אותנו בשתי התוכניות האחרונות. ההצעות שהועלו לבמאים מחליפים נפסלו כולן. נו, באמת, מי מסוגל להיכנס לנעליו של אלוהים ועוד בלהקת הנח"ל? היה לנו קצין חינוך חדש שכעבור שנים אומנם יהפוך לאיצ'ה גולן המיתולוגי, אבל אלה היו הצעדים הראשונים שלו. עוד לא הכרנו אותו ולא עמדנו על טיבו, והוא שבקושי התיישב בפיקוד הנח"ל, כבר נפלה עליו הצרה הגדולה הזאת.

בינתיים המשיך דני ליטאי לקרוע אותנו בשעות מטורפות עם ההעמדות שלו, כי הוא גם שיחק בתיאטרון הקאמרי וגם העמיד עוד כמה דברים בעוד כמה מקומות. יאיר רוזנבלום, החבר והאקורדיוניסט שלנו מהלהקה, השתחרר וישר חזר אלינו כמדריך מוזיקלי. גם הוא עדיין ליווה בלילות את מיטב בדרנינו וזמרינו בכל חורי הארץ והגיע לאולם החזרות שבפיקוד הנח"ל בשעות שלא ידענו בכלל שהן קיימות. ובינתיים, המוניטין של להקת הנח"ל נמצא בסכנה גדולה מול הלהקות האחרות.

יום אחד נכנס רב סרן איצ'ה גולן לאולם באמצע החזרה על אחד השירים ונראה מרוצה מאוד. "מגיע לי מזל טוב", אמר, "אני מקבל סגן אלוף". שמחנו, צהלנו, בירכנו, וכשאיצ'ה יצא מהאולם, פקד מפקד הלהקה - שזה אני - על אחת הבנות למהר לקנות עוגה לכבוד המאורע. בהפסקה הזמנו את איצ'ה לאולם החזרות. כשנכנס, שרנו לו בקולות מחרוזת משירי להקת הנח"ל לדורותיה. "מה השמחה ולמה העוגה?", שאל איצ'ה מופתע. "זה לכבוד זה שקיבלת סגן אלוף", אמרנו. "אוי, לא הבנתם", השיב. "קיבלתי סגן אלוף שיהיה ממונה עלי".



באותו הרגע עבר איצ'ה את טקס החניכה והיה לאחד משלנו. כעבור כמה שנים סחב אותו גנדי, הידוע גם בשם האלוף רחבעם זאבי, ללהקת פיקוד המרכז. אבל זה כבר סיפור אחר, שאולי עוד יסופר בפעם אחרת.

אבל אז, כשידענו שאיצ'ה הוא אכן משלנו, אמרנו לו שחייבים להביא באופן דחוף במאי ללהקה, אחרת לא תצא התוכנית לעולם. "אני מסכים", אמר איצ'ה, "אבל מי?". כאן טוביה, שהיה הכוכב של הלהקה, ואני לקחנו אוויר ופלטנו "שייקה אופיר". איצ'ה לא חיכה שנייה אפילו ואמר, "אין בעיה. דברו איתו". "עם מי?" שאלתי. "איתו, איתו, עם שייקה אופיר", אמר איצ'ה והוסיף, "אתם מטפסים כל כך גבוה, אז נראה אתכם מביאים את שייקה אופיר לביים את להקת הנח"ל".

תמונה ראשונה

יש חלומות כל כך יפים שכשאתה מתעורר מהם, הם משאירים לך רק תסכול ואכזבה מכך שהאמנת בהם בכלל.

את המשפט הזה, מתוך "החולה המדומה" של מולייר, היינו בוודאי מצטטים אילו ידענו אותו אז, כשהגענו אל אחורי הקלעים של תיאטרון האהל וחיכינו לחולה המדומה שיסיים את ההצגה וייצא אלינו. שייקה אופיר, שרק לפני רגע היה אראגון ההיפוכונדר, תפקיד שאליו נקרא כדי להציל את תיאטרון האהל (שבעצמו היה חולה ולא מדומה), יצא אלינו קופצני ועליז ובריא כתמיד.

שייקה, שתמיד הייתה לו חולשה לצה"ל ולמפקדיו, שמח לפגוש שני חיילים במדים. אולי חשב שהם שני מעריצים שבאו לבקש חתימה. מה שבטוח זה שהוא לא העלה בדעתו שהשניים הגיעו בהחלטה שהם לא חוזרים לפיקוד הנח"ל בלי ההסכמה שלו להיות הבמאי שלהם. ושייקה אופיר, שלא ביים אף להקה צבאית לפני כן, אמר מיד "כן". ועל זה אפשר לומר שאנחנו היינו הלהקה הצבאית הראשונה בעולם שזכתה בפרס אופיר.

כבר למחרת הוא הגיע אלינו. אחרי שישבנו איתו במעגל והוא הקפיץ סיגריה מהקופסה לאוזן ולפה, ושלף מצית תוך שהוא מחכך את שתי האצבעות זו בזו, במה שנקרא "אצבע צרדה" והשמיע בעזרתן מין קנאקים מוזיקליים - עלינו על הבמה ושרנו.

כבר יורד היום ההרה.

הגננת זמר שרה:

כאן סידרנו הרכבת,

בואו ילדים לשבת.

בארבע אחרי הצהריים.

ארבע אחרי הצהריים

כרגיל עוד חם.

בשדרת האזדרכת

תינוקות לומדים ללכת

לבדם.

רוח ערב מתפרכסת

מביאה אל המרפסת

ריח שחת ואספסת

וקצת נחת גם

(יורם טהרלב)

תוך זמן קצר היו כתובים המעברים לכל השירים. הבמאי/הכותב למד אותנו מהר מאוד והתאים את הקטעים לאופיו וליכולתו של כל אחד מאיתנו. לכן זה לא פלא שהוא ראה בטוביה צפיר המוכשר, שאז עוד היה קוזלובסקי, מעין כפיל שלו ונתן לו להיות הרצפלד שנואם בהתלהבות:

כשם שאתם רואים את הסלעים ואת הקוצים, פה פעם תצמח שממה!

את שלום חנוך הוא דמיין כהרצל ולכן העמיד אותו כ"דון חוזה המדינה", ואת מנחם זילברמן כמרצה יקה רציני שעוסק בתולדות ההתיישבות. ויעל בסיס, בוצי, הייתה סטריפטיזאית שמתפשטת תוך כדי ההסבר של המרצה על פריטי הלבוש של הפלמ"ח. זה היה כל כך ברור שהשילוב בין שייקה אופיר ללהקת הנח"ל צריך לעבוד, ואכן התוכנית "מהנח"ל באהבה" זכתה להצלחה אדירה. ההצלחה הייתה כל כך גדולה שאולי זה גם מה שהחזיר את יוסי בנאי לביים את התוכנית הבאה של הלהקה.


אתנחתא א'

הסיפור שלי איתך, שייקה, התחיל נורא מזמן בירושלים. לא יודע אם אי פעם יצא לנו לדבר על זה. איך שלא יהיה, זה היה ב־48'. הייתה אז מלחמה, ואת זה אתה בטח זוכר, כי באותה תקופה אתה היית מגויס לפלמ"ח.

אני הייתי אז נער בגיל ההתבגרות שכל חלומו הוא להיות פעם שחקן. זה היית אתה, שייקה, שהודות לו אני רואה עד היום את הלהקה הצבאית כאחת התחנות בדרך להגשמת חלום התיאטרון, שהתבשל אצלי על אש קטנה.

("מכתבים ברוח" / יוסי בנאי)

תמונה שנייה

ישעיהו גולדשטיין, נינו של הרב ישעיהו פיקרסקי, נולד בירושלים לפני 90 שנה. כשהיה בן 14 החליט שבמקום לימודי פקידות הוא מזייף את גילו ומתגייס לפלמ"ח. בפלמ"ח הוא הודח מרוב הקורסים בגלל מה שנקרא אז "בעיות משמעת", ושהיום כנראה היו מגדירים אותן כהפרעות קשב וריכוז. למזלו פגש שם את צמד הפלמ"חניקים דן בן אמוץ וחיים חפר, שראשית כל החליטו לשנות את שמו הגלותי לשי אופיר הצברי.

כשהוקמה להקת הצ'יזבטרון, הלהקה הצבאית של הפלמ"ח והאמא הרוחנית של להקת הנח"ל, צורף אליה שייקה אופיר. הוא ונעמי פולני היו לשני הכוכבים הבלתי מעורערים של הצ'יזבטרון.


התרצי לדקלם או תרצי להציג

את שייקספיר, או לשיר את רוסיני?

מה זה, שייקה חבוב, באמת אל תצחיק!

נו, אם כך את כוחך נא הראיני.

נעמי'לה, את לבי את שוברת

אבל לא ניכנס לפרטים.

השיטה כאן בכלל היא אחרת -

פה החבר'ה יהיו מבסוטים

("שיר הצ'יזבטרון" / חיים חפר)


עוד בתקופת הצ'יזבטרון הוא צורף לתיאטרון הקאמרי, אבל הכישרון החבוי פרץ לכל הכיוונים: הוא למד פנטומימה בפריז והופיע עם גדול הפנטומימאים מרסל מרסו. אחר כך הגיע לארצות הברית והופיע בין השאר עם מרלן דיטריך הנצחית, החליף את סמי דיוויס ג'וניור והעלה אפילו תוכנית יחיד בברודווי.

כל כך הרבה דברים גדולים נרשמו לזכותו של האיש המוכשר והמיוחד הזה. הוא ביים ועיצב את הגשש החיוור בראשית דרכם. הוא הביא את הקולנוע הישראלי לזכייה בפרס גלובוס הזהב עם "השוטר אזולאי". הוא המציא לנו את "יופי, נחמה", אבל בעיקר הוא היה שייקה אופיר האחד, היחיד, המיוחד והמושלם.

אתנחתא ב'

בשנת 1986, כשמלאו 60 שנה למפיק־העל אברהם דשא, הלא הוא פשנל, נערכה לו מסיבת הפתעה במלון "הילטון". מי שלא היה שם לא היה קיים.

שייקה אופיר עלה לבמה עטוף במין כפתן לבן. הוא היה אבו זאקי, מחלק הקפה בתיאטרון החמאם בימים שפשנל ניהל אותו. דן בן אמוץ שהנחה את האירוע היה צריך לשאול רק שאלה אחת: "אבו זאקי, אתה זוכר את פשה?". אחרי זה, גם אם רצה לשאול הוא לא היה מסוגל. כי הוא, כמו כל הקהל, התפתל ושאג מצחוק.

יום אחד בא בן אדם אחד. היו עומדים פשה והבן אדם הזה והם מתקוטטים. אמר לו הבן אדם: "ככה וככה וככה וככה". אמר לו פשה: "ככה: ככה וככה וככה? וואלאק, מי אתה שתגיד לי ככה וככה וככה?". אז הוא אמר לו: "ככה וככה וככה וככה". ההוא שמע ככה, אמר לו: "ככה? וואלאק, ככה וככה וככה וככה!".

ככה עמדו. זה אומר ככה, וזה אומר ככה. בסוף ההוא הלך, והוא נשאר שם ככה.

פעם אחת הוא בא אצלי. אמר לי: "דבר אחד אני לא אשכח כל החיים שלי, כל זמן אני חי". אמר לי ככה... אמר לי... מה אמר לי? אני לא... לא, הזיכרון - אין בעיות. רק מה שאני שוכח. אבל זה היה דבר חשוב... אמר לי: ככה וככה וככה. לא אשכח את זה אף פעם!

גם אני לא.


אפילוג

התחלנו לעבוד על חגיגת אמ"י, איגוד אומני ישראל. המפגש הזה תוכנן להיות משודר בטלוויזיה ביום העצמאות בשנת 1987. נפגשתי עם שייקה אופיר, שנראה לי קצת מוזר. הפנים היו מעט נפוחות והתזזיות עם הקפיציות המפורסמת שלו קצת חרקה. הוא הביא כרגיל רעיון מבריק, כזה שכדי שיעבוד רק הוא יכול לבצע אותו. יהיו לו שלוש כניסות, אמר, הראשונה ממש כשהמנחה יפתח את הערב. שייקה ייכנס כמו נער עם ילקוט על הגב, חבוש בכובע קסקט וישאל את המנחה: "סליחה, מתי אריק איינשטיין מופיע?". כבר אז היה ידוע לכולם שאריק איינשטיין חדל להופיע בפני קהל, אבל כולם המשיכו לקוות שהנה־הנה מגיעה ההזדמנות המיוחדת שבעבורה יפתיע את כולם ויעלה על הבמה.

הכניסה השנייה, הציע שייקה, תהיה באמצע התוכנית. הוא ייכנס מעונב, לבוש בחליפה ותיק ג'ימס בונד בידו. "עברתי פה במקרה", הוא יגיד, "רציתי רק לברר אם אריק איינשטיין יופיע הערב". בסוף התוכנית, על כותרות הסיום, יראו את שייקה הזקן עם שקית ניילון בידו כשהוא פונה למצלמה ואומר: "סליחה, אולי אתם יודעים אם אריק איינשטיין יופיע הערב?".

אתם לא ראיתם את הקטע הזה, כי כמה ימים לפני הצילומים שייקה אופיר התקשר ואמר משהו על שפעת או דלקת ריאות ושהוא נורא מצטער אבל הוא נאלץ לבטל את השתתפותו.

השמועות כבר רצו לפני כן. ידענו בדיוק מה זה. שלושה חודשים אחרי כן נפטר שייקה אופיר ממחלת הסרטן והוא בן 58.


סוף דבר

סיפר לי השחקן שלמה בר שביט, שהיה חבר של שייקה אופיר עוד מימיהם בצ'יזבטרון: "כשגברו השמועות על מחלתו של שייקה אופיר, וכשכל הקרובים לו עשו הכל כדי להסתיר זאת מידידיו ומנעו מהם ביקורים בבית החולים, החלטתי שאני לא שומע יותר לאף אחד. לא מקבל התנצלויות ודחיות ותיאומים מראש ופשוט נסעתי לבית החולים. שייקה שכב שם לבדו, ואני נכנסתי אליו. הוא הפנה אלי את הראש ורמז לי להתקרב אליו. למחרת הוא נפטר".

מה הוא אמר לך? הסתקרנתי. "היינו רק שנינו", ענה שלמה. "יכולתי להמציא איזה משפט חכם או אמרה מבריקה או מילים נרגשות, אבל זה מה שהוא אמר לי באמת: שלוימל'ה, שלוימל'ה, שלוימל'ה, שלוימל'ה".

ולידיה אשתו, שנפטרה לא מזמן, סיפרה לי לפני כמה חודשים כשיצאנו ממופע שלא היה לטעמה, שעל כאלה דברים שייקה היה אומר: "הצגה נהדרת, אבל לא מתאימה לפרמיירה".

ואני רוצה להגיד: פרידה עצובה, לא מתאימה לשייקה.