במלאת 50 שנה לסרט המופת הקצר "לאט יותר", בבימויו של הבמאי אברהם הפנר, מוקרן מיום חמישי האחרון בבתי הקולנוע Voice Over: מקבץ של שישה סרטים קצרים שיצרו בהשראת סרטו, כמחווה קולנועית, שישה במאים בוגרי בית הספר לקולנוע סם שפיגל, ביוזמת מנהלו רנן שור, אוצר ויוזם הפרויקט.



האם המחווה נוצרה כדי לעודד את הסרט הקצר, המשויך בדרך כלל לבמאים צעירים? - אני שואל את התסריטאית מאיה הפנר, בתו היחידה של אברהמ'לה וחברה בצוות היועצים האמנותיים של הפרויקט, עם איתן גרין ואיילת מנחמי, העורכת הראשית.



"אני רואה במה שנעשה כאן, בשתי סדרות המחווה של סם שפיגל לבמאי עבר (הראשונה הוקדשה לדוד פרלוב – יב"א), שימור תרבותי, כשניתנת במה מחודשת לסרטים שנשכחו, או שהם נלמדים בלימודי הקולנוע והציבור הרחב לא נחשף להם", אומרת הפנר הבת.





לדבריה, ששת במאי המחווה - ניר ברגמן, איתן ענר, תום שובל, סיגלית ליפשיץ, מאיה קניג ואורית פוקס־רותם - נבחרו לפי איכות התסריטים שהגישו. הם שיתפו שחקנים מליגת העל, ובהם גילה אלמגור (שני סרטים), אלכס פלג, אילן דר, מכרם חורי, אברהם סלקטר, דאנה איבגי ואריה צ'רנר. "מה שיצא הוא מעין בונבוניירה, שממנה כל אחד יבחר את השוקולד שהוא מעדיף", מעירה הפנר.



היא נולדה ב־70' , שלוש שנים אחרי שאביה יצר בגיל 33 עם שחקני העבר פאני ליוביץ' ואברהם בן־יוסף את "לאט יותר", סרט מטלטל באורך רבע שעה על בני זוג בסתיו חייהם, ושנתיים לפני "לאן נעלם דניאל וקס?", סרטו העלילתי הראשון, שהכניסו היישר לפנתיאון הקולנוע הישראלי. וההפתעה? "כילדה ציירתי ועשיתי עוד דברים, בעוד שהייתי מכריזה בכל הזדמנות 'רק לא קולנוע!', תחום שנראה לי כבית משוגעים, מה שלא מתאים לי", היא מספרת.



ובכל זאת הגעת לקולנוע.
"באוניברסיטה למדתי היסטוריה ותרבות צרפתית, ולא התחברתי. אז אבא הציע לי לשמוע הרצאה של איתן גרין בחוג לקולנוע. לא יצאתי משם יותר".



כשבגרת, תמיד היית סגורה על תסריטאות ולא על בימוי?
"תמיד. 'סט' תמיד נראה לי כמקום מבורדק. עדיף לכתוב תסריטים בבית. מה גם שאני פשוט אוהבת לכתוב".



איך היה להיות תלמידתו בחוג לקולנוע?
"אבא היה מורה נהדר, גם בחיים ובכל".


אברהם הפנר. צילום: ראובן קסטרו
אברהם הפנר. צילום: ראובן קסטרו


זה נכון שהיו לו יותר ספרים שכתב מסרטים שביים?
"לצערו, כך זה היה. משלב מסוים הוא התייאש מהמרוץ אחר תקציבים, אז הוא התמסר לכתיבה, כי הוא היה חייב לבטא את עצמו, אבל לא ראה את עצמו כסופר".

אם אביך מזוהה בעיקר עם הקולנוע, את, שבין השאר היית מעורבת בתסריטי "אהבה מעבר לפינה", "השיר שלנו", "בטיפול", "השמינייה" ו"בנות הזהב", מזוהה עם הטלוויזיה. זה מקרי?
"בכלל לא. זה לא היה פשוט להיכנס למסלול של אבא, בפרט שהוא עושה אותו כל כך טוב. ואם כבר, אז דרך הטלוויזיה, שבה מצאתי את הקול שלי ויכולתי לפנות למסלול קצת אחר".

הקולות שלכם התאחדו לפני 20 שנה ב"ארץ קטנה, איש גדול", מיני־סדרה לערוץ הראשון.
"היה כיף ליצור יחד. אבא היה נדיב איתי, כשנתן לי הרגשה שאנחנו שווים ושהוא סומך עלי".

אז, כאיש צעיר בן 53 בסך הכל, זאת הייתה עבודת הבימוי האחרונה שלו. הכיצד?
"אבא לא הפסיק להגיש תסריטים לקרנות, עד שהרים ידיים. הוא השאיר אחריו מגירות מלאות בתסריטים. לקח לי ארבע שנים עד שהתאוששתי מהאבל ופתחתי אותן. אני מקווה שהם ימצאו את דרכם למימוש. לא צריך להתנפל".

Voice Over, שישי, 14 בספטמבר, 18:50, yes3. הסרט יוצג בסינמטקים ברחבי הארץ