בשלהי חודש אוקטובר 1941 כבש הצבא הרומני את אודסה מידי הסובייטים. הרומנים, ששיתפו אז פעולה עם גרמניה הנאצית בפלישה לברית המועצות, ציינו את כיבוש עיר הנמל החשובה בשחיטת יהודי המקום. בתוך שלושה ימים רצחו חיילי צבא רומניה כ–30 אלף יהודים, בהתפרצות דמים כה מזוויעה עד שאפילו יוזף גבלס, שר התעמולה בממשלו של היטלר, ציין ביומנו את הנחישות המפתיעה של הרומנים, לעומת הרפיסות היחסית שגילו, לדעתו, אנשי יחידות החיסול הגרמניות, האיינזצגרופן, בחיסולה של יהדות רוסיה.

"לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים", סרטו החכם של ראדו ג'ודה, שזכה לפני חודשיים בפרס הגדול של פסטיבל קארלובי וארי, מתעמת עם הטבח באודסה, והוא ייחשף במסגרת הקרנות פסטיבל חיפה (שייפתח במוצאי שבת הבאה). שמו הייחודי של הסרט נלקח מציטוט מתוך הצהרתו של יון אנטונסקו, הדיקטטור שהוביל את רומניה אל זרועות הנאצים, שבא להצדיק את שחיטת היהודים. אנטונסקו, שהואשם באחריות אישית להשמדת 400 אלף מיהודי ארצו, אומנם הוצא להורג עם סיום מלחמת העולם השנייה, אך מעת לעת ממשיכה לבצבץ בציבוריות הרומנית אותה פופולריות עממית שדבקה בדמותו. ועל כך מתריע סרטו של ג'ודה.

מסגרת ההתרחשות ב"לא אכפת לי" היא מפתיעה. אין זה סרט מחאה המשחזר את מה שאירע באוקטובר 41', ואפילו לא סרט היסטורי העוסק בפשעים של משטר אנטונסקו. ג'ודה, קולנוען וירטואוזי שסרט קודם שלו, "אפרים!" שמו, זיכה אותו לפני שלוש שנים בפרס הבימוי של פסטיבל ברלין הנחשב, בונה את סרטו סביב רומניה בת זמננו ואופני הטמעתו של לקח הטבח הנורא בתודעה הקולקטיבית של בני ארצו.





גיבורת הסיפור היא במאית תיאטרון הניצבת בפני אתגר אומנותי מורכב: עליה להכין (במימון ציבורי) מסכת רבת משתתפים, שתועלה בכיכר העיר ותשחזר את מה שקרה באודסה. לצורך זה מגייסת הבמאית מתנדבים מבני המקום, הנגועים מדרך הטבע בנטיות פוליטיות עכשוויות. חלקם מסרב באופן עקרוני לגלם דמויות של חיילים רוסים; אחרים נלהבים לגלם נאצים, ומרביתם מזדהים עדיין עם המסר של אנטונסקו. יש בין הניצבים אזרחי העיר שמלוהקים להצגה הקולקטיבית הזו ומסרבים להיות בלהקה משותפת עם צוענים מבני המקום. בתוך כך הם מיישמים מבלי דעת את הרעיונות החברתיים שסללו בעבר את הנתיב לגזענות הרצחנית של עידן אנטונסקו.

ג'ודה מחולל על הבד מהומה רבתי. חזרות גרוטסקיות עם חובבנים בני המקום. מבחני ליהוק מוזרים, קדחת של התאמת מדים וכלי נשק, ובעיקר מצליח ג'ודה לשזור בין הסצינות השונות את המחלוקת ההיסטורית סביב דמות הרודן. זאת הוא עושה על ידי שילוב של ויכוחים עקרוניים, ארכניים, מעוצבים ברוחם של ברכט וגודאר, בין הבמאית לבין האינטלקטואל המחוזי, נציג העירייה בהפקה זו, המסתייע בטיעונים לאומניים כדי להנמיך ככל האפשר את הביקורת הפומבית על מה שקרה באודסה לפני שבעה וחצי עשורים. כל זאת, על מנת שחלילה לא תצא לאור דיבתה של רומניה.

"לא אכפת לי", לבד ממעלותיו האומנותיות, הוא בבחינת סרט חובה עבור החברה הציונית בת ימינו שמתקרבת, אפילו מבלי דעת, אל הימים שבהם תיאלץ להתמודד פומבית, ולא בהדחקות הולכות ומתמשכות, עם ההיסטוריה שהתחוללה כאן במהלך מלחמת 1948.

***

מובן שסרטו של ג'ודה לא יכול היה להגיע לכלל הפקה בפולין, למשל. שהרי שם אומץ זה לא מכבר אותו חוק לאום האוסר האשמתם של מקומיים בפשעי המלחמה ההיא. למעשה גם הסרט הפולני "אידה", שגרף את פרס האוסקר לפני חמש שנים, וזכה אז לקריאות גנאי במולדתו (בגלל שחזור רצח של אישה יהודייה על ידי השכן הפולני שלה), לא יכול היה להגיע לידי ביצוע בחסות הוראות החוק החדש. פאבל פאבליקובסקי, שביים את "אידה", הפנים מן הסתם את הלקח ההוא, וסרטו החדש "אהבה בימים קרים" הוא בוודאי כזה שיתקבל בזרועות פתוחות במולדתו עם גינוניה הלאומניים החדשים.

סרט זה, שבכורתו הישראלית תיערך אף היא במסגרת פסטיבל חיפה, מסכם בפחות מ–90 דקות 15 שנות מעורבות קומוניסטית בחיי התרבות בפולין. במרכז העלילה מציג פאבליקובסקי בני זוג המנהלים ביניהם מחול טנגו מורכב של צעד אחד קדימה, שני צעדים לאחור.

נפגשים–מתאהבים–נפרדים–נפגשים–מתאהבים–נפרדים, ועוד פעם ועוד פעם. הגבר הוא מוזיקאי שבסוף שנות ה–40 נדרש להקים להקת פולקלור עממי עבור אדוני המשטר הקומוניסטי, שהשתלטו זמן מה קודם על פולין. באחד ממבחני הקבלה הוא נתקל בנערה צעירה ובעלת כישורים של כוכבת, מתאהב בה והופך אותה, כמו פיגמליון וגלאתיאה, למסמר ההצגה.

אלא שזוהי פולין הקומוניסטית, והאומן מרגיש בה כבול. ב–1952 הוא עורק למערב הקפיטליסטי והופך, שומו שמיים, למשרת האימפריאליזם האמריקאי - לפסנתרן ג'אז מבוקש בפריז. משם נודדת העלילה למזרח ברלין, לבלגרד, לרוסיה הסובייטית וחוזר חלילה, ובני הזוג לפעמים ביחד ולעתים לחוד. פאבליקובסקי, נאמן לעקרונות האסתטיים של סרטו המהולל "אידה", מצלם גם את "אהבה בימים קרים" בגוני שחור־לבן אלגנטיים, ושוב, כמו ב"אידה", כולא את הסיפור בפריים - מסגרת הצילום - מרובע, כאילו מדובר בסרט ראינוע נושן ומדיף תימרות נוסטלגיה.


***

ואם קומוניזם, אז מובן שלברית המועצות שמורה ההובלה. "המשפט", סרטו החדש של סרגיי לוזניצה (שזה עתה הוצגו בפסטיבל ירושלים שני סרטים שעשה אשתקד), הוא מסמך שצולם עוד בשנת 1930. כעת גואל הקולנוען האוקראיני את חומר הגלם שלו מהתפוררות בארכיונים. החומר המשופץ מציג את משפט הראווה הפוליטי הראשון שנערך בעידן סטלין. שמונה מראשי הכלכלה הקומוניסטית הועמדו בו לדין בשל תרומתם לכישלון תוכנית החומש הראשונה, שנועדה כידוע להחיל קולקטיביזציה על המשק הסובייטי.

"המשפט", מסמך היסטורי יקר המציאות, מאפשר הצצה נדירה אל תוך הקרביים של עיצוב ההכרה הקומוניסטית, שעיקרה הוא בצדק המוחלט של המפלגה, לעומת אפסיותו של היחיד החבר בה מרצון. שמונת הגברים - אקדמאים, תעשיינים ומומחי תעשייה - נאשמים בארגון מפלגה דמיונית לגמרי, שחברה, כך גורס כתב האישום, אל סוכני ביון צרפתים וחיבלה בכל היקר לתעשייה הרוסית. מבלי שנדרש להציג ולו מסמך אחד, או זנב של הוכחה, מסתמך התובע הזדוני על הודאות הנאשמים, שתומכות באישומים המופרכים, ומצדיקות את עצם ההעמדה לדין.

בתוך אולם הדיונים מתחולל המשפט במשך 11 ימים. מחוץ לבניין נערכות ללא הרף הפגנות "ספונטניות" שדורשות מוות לנתבעים. ואכן, השופטים הלכו על דרישות הקהל. בסיום הצגת הראווה הזו הוטלו גזרי דין מוות על חמישה נאשמים, ושלושת הנותרים נשלחו לסיביר. ספרי ההיסטוריה יודעים לספר כי ביצוע העונשים עוכב עד שנת 1938, מועד גל החיסולים הסטליניסטיים המקיפים. רק אז הוצאו להורג הנידונים, שאולי שאבו מעט נחמה מהעובדה שגם ניקולאי קרילנקו, התובע הראשי במשפטם, חוסל באותה ההזדמנות. והכי מוזר: פרופ' ליאוניד רזמין, אדריכל הכלכלה הסובייטית שההודאה שלו עמדה בבסיס המשפט, נחלץ בשלום מעמוד התלייה; הוא אפילו הוכתר ב–1943 בפרס סטלין לקומוניסט המצטיין של השנה.

ואם אנחנו עדיין ברוסיה, מה יותר מתאים כאן מ"אייקה", סרט העוקב אחר ייסורי הגסיסה של אישה מקירגיזסטן המנסה למצוא לעצמה מנוח דווקא במוסקבה הגיהינומית. זהו סרטו של סרגיי דבורצ'בוי, שבלט מעל כל מתחריו בתחרות בפסטיבל קאן האחרון. "אייקה" נפתח ברע: אותה אישה קירגיזית מוטלת מדממת בבית חולים בעיר הבירה הרוסית. זה עתה הביאה תינוקת לעולם, ומיד היא נוטשת אותה, על מנת לרוץ ברחובות מוסקבה הקפואה ולהגיע בזמן אל משמרת העבודה שלה, במשחטת עופות.



בין מריטת נוצות מטפורית למדי, לבין דימום כבד, נאבקת אייקה ברודפים מסתוריים, המאיימים טלפונית על חייה בטענה שהיא חייבת להם כסף עבור משימת הברחתה אל תוך רוסיה. אייקה, כולה בלבול אחד גדול, מפוטרת מהעבודה במשחטה, אך מוצאת מיד תעסוקה בגריפת שלג. גם משם היא מסולקת, וסופה שנוחתת במרפאה וטרינרית לחיות מחמד, שם, כמה סמלי, היא אמורה לנקות אחריהן.

בסיוע מצלמה עצבנית, תאורה מאיימת, עריכה דינמית הלוקה בקוצר נשימה, פסקול שמורכב ברובו מצלצולי סלולר טורדניים, ומשחק מזהיר של סאמל יאסליאמובה, ילידת קזחסטן (שהוכתרה בפרס המשחק בקאן), משכיל דבורצ'בוי לעצב סביבה מסויטת של תופת אורבנית. יצירה גדולה.

***

פסטיבל חיפה מצעיד השנה באולמות ההקרנה השונים כ–170 סרטים, והם כוללים בין היתר מיני־הצדעה לבמאית אנייס וארדה בת ה–91, שאשתקד חגגה מסע ניצחון כלל עולמי עם הצגת סרטה האחרון "אנשים ומקומות". במהלך שישה עשורים של קריירה פילמאית יצרה וארדה יותר מ–50 סרטים קצרים וארוכים, עלילתיים ותיעודיים. 11 מתוכם ינחתו בחיפה, וביניהם "קליאו מחמש עד שבע", "האחת שרה, האחרת לא", "עוברת אורח" ו"דאגראוטיפ" הנודעים.

סרט עלילתי נוסף שכדאי להתעכב עליו הוא "האושר", שאותו ביימה וארדה ב–1965. "האושר", שנפקד מאולמות ההקרנה בארץ כבר יותר מ–40 שנה, הוא פנטזיה גברית המעוצבת מזווית ראייה של אישה. לצליליה של החמישייה לקלרינט מאת מוצרט המלווים את הסרט לכל אורכו, ודרך עין המצלמה של ז'אן רבייה הגדול, מנהלים השחקן ז'אן קלוד דרואו ובני משפחתו האמיתית (אשתו קלייר וילדיהם אוליבייה וסנדרין) חיים נהדרים, הכוללים גן עדן במיטה ופיקניקים משובבי לב בטבע השוקק. עד שיום אחד פוגש הגבר בר המזל בבלונדינית חייכנית (מרי פרנס בואייה), שגם עמה הוא מנהל מערכת יחסים שכולה דבש. הגבר, שאושרו הפרטי נוסק עד לב השמיים, מעוניין להמשיך בסידור המרנין הזה, אך הפתרון האכזרי שווארדה כופה על המשפחה המורחבת הזו הוא שגוזם את כנפיה הרחבות מדי של הפנטזיה המאצ'ואיסטית הזו, ומותיר על בלימה את מושג האושר, שמספק את האנרגיה לטיעונים האצורים בסרט הזה.