"ביולי 2012 ראיתי בפייסבוק את ההתארגנות ליד קיבוץ יקום של מחוסרי דיור ופעילים חברתיים, והגעתי כדי לראות במה מדובר. נדהמתי לראות את האנשים שם, אנשים שלא הבנתי איך הם הגיעו לרחוב. המאחז פונה על ידי חברת אבטחה ששכר הקיבוץ, ואני חזרתי הביתה. ואז, ב־2013, היתה סופה גדולה ואני הגעתי למאהל בארלוזורוב כדי לראות איך אפשר לעזור ומשם התחלתי. אני יכולה לומר בבירור שמעל 50% מהאנשים שפגשתי במאהל יכלו בקלות להיות משוקמים עם קצת עזרה. קל להגיע לרחוב, זה מדרון חלקלק שבו אדם עם חובות לבנק או בעיות כלכליות יכול למצוא את עצמו שם. הסרט משקף פשיטת רגל של הרבה מאוד רשויות שאף אחת מהן לא לוקחת אחריות, ובמקום הן מעבירות אותה הלאה. במאהל אנשים עברו חמש שנים של סבל, ואלו אנשים שלא ביקשו להתנחל, אלא להשתקם, ואפשר היה לעזור להם במקום להילחם בהם".
ביוני אשתקד פונה מאהל ארלוזורוב, שהיה בית לעשרות מחוסרי דיור שהתגוררו בו במשך חמש שנים, והתמודדו, בין היתר, עם סופות החורף, הצפות, קיץ רותח, איומים בפינוי, בריונות, לכלוך ועוד. הדיירים התאגדו למאבק משפטי ממושך נגד עיריית תל אביב, משרד השיכון ושירותי הרווחה ובסופו נחלו ניצחון משמעותי עבורם: חבילת שיקום כתנאי לעזיבתם את שטח המאהל. לפי ההסכם עם העירייה, שנחתם בעקבות הניצחון המשפטי, כל דייר יקבל סיוע חד־פעמי בסך 7,500 שקלים בנוסף ל־3,150 שקלים סיוע תלת־חודשי שהועבר לכל דייר ממשרד הבינוי והשיכון לצורך שכירת דירה למשך ארבע שנים.
ארבע הדמויות המרכזיות שמופיעות בסרט נמצאות כיום במקום שונה לחלוטין מזה שהיו בו במהלך הצילומים, ומהוות דוגמה חיה לדבריה של הלחמי - שאפשר לשקם אנשים המגיעים לרחוב מסיבות כלכליות.
"אני פעיל חברתי מגיל 14, הייתי בפנתרים השחורים, ולמאהל הגעתי בלית ברירה אחרי חובות להוצאה לפועל", מספר עמוס דויטש (62), שהגיע למאהל ב־2012 ושהה בו במשך שנתיים, עד שלא היה מסוגל יותר פיזית, מפאת גילו, להתגורר במקום. כיום הוא מתגורר בירושלים ומתמודד במקום ה־13 ברשימת מרצ לעירייה. "המטרה שלי הייתה להיאבק על הזכויות שלנו ולצאת מהמאהל אחרון - רק אחרי שכל הדיירים שם קיבלו פתרון", הוא מספר.
התרעות פיקוד העורף