אלא שלא רק בהשוואה עם לפיד יוצאת קולאנג'לו כשידה על התחתונה. הטלתן על הבד של שתי הדמויות המרכזיות - הגננת והחניך שלה - כשלעצמה היא מופרכת וחסרת הנמקה פנימית, ומשחקה המוחצן והבלתי נעים להתבונן בו של מגי ג'ילנהול, העושה את דמות הגננת, אינו משפר את המצב. עלובה לא פחות היא הופעתו העילגת של כוכב הלטינו–אמריקאי גאל גרסיה ברנאל, המגלם כאן את מנחה הסדנה לשירה - דמות דלה, מלוקקת שמתחזה לגורו רוחני.
דומה כי רק תרומתו לסרט של הישראלי אשר גולדשמידט ("להציל את נטע", "בית בגליל") ראויה למחמאות. גולדשמידט הכין לקולאנג'לו פסקול מוזיקלי מעניין, המורכב מצלילי פסנתר דומיננטי, המלווה בכלי מיתר, ומשמש מעין מספר נוסף, נסתר, לעלילה הטריוויאלית בנוסחה הניו יורקי.
עניין אחר, שלא אמור לשחק שום תפקיד בסרט, הוא העובדה שכל הארבע - גיינור, גרלנד, סטרייסנד וגאגא - הן אייקון של הקהילה הגאה. שום דבר חדש לכתוב עליו הביתה, לבד מהעובדה המחושבת היטב שגאגא מפציעה לראשונה על הבד כשהיא מבצעת את "החיים בוורוד" של אדית פיאף, עוד אייקון גייז מהולל, ועושה זאת במועדון דראג. דומה שאפשר היה לרסן במקצת את ההתחנפות הישירה הזו לקהל המטרה הממוקד. יש עוד צופים באולם.