אלא שלאחר המלחמה פנה תלמי לעיתונות השטח והפך למה שכונה אז "כתב משוטט". במסגרת עבודתו ב"במחנה" וב"דבר השבוע", החל להתוודע דווקא לאלה שלא נמנו עם יפי הבלורית והטוהר. בשנת 1958 הצטרף לעיתון "מעריב", שעל דפיו מתפרסם גם טור זה.
המארג האנושי שהתקיים בין כיכר השעון לשכונת ג'בלייה הקסים את תלמי. הוא המשיך לכתוב מתוך אותה מחויבות של דור תש"ח, אך במקביל החל לפתח קול חדש: קול עממי, מחוספס ובועט, כזה שלא היסס לטלטל את טעמו המהוגן של הקורא העברי.
זה היה הקול שהביא את החבורה היפואית אל לב התודעה הישראלית, דווקא בתקופה שבה החברה ביקשה לא פעם להדחיק את קיומם של האנשים האלה ולהסיט מהם את המבט. את עולמם תיעד תלמי בסיפורים שהחלו להתפרסם כטורים שבועיים ב"מעריב" בסוף שנות ה-70 ובראשית שנות ה-80.
כך קנה לעצמו חיי נצח באמצעות סדרת הספרים "תמונות יפואיות", "תמונות יפואיות: סיבוב שני", "יפו סבבה" ו"פעמיים טורקי". במקביל, רבות מיצירותיו האחרות, הגבוהות והמצוינות, נדחקו לקרן זווית, והן עדיין ממתינות לגאולתן מחדש.
דומה כי אלמלא המהפך השלטוני של 1977, היה הציבור הישראלי מתקשה לקבל ספרות שדוברת את שפתה האותנטית של אותה תערובת יפואית. רוב גיבוריה היו עולים שמצאו את עצמם מתגוררים ביפו עם תום מלחמת העצמאות, משוכנים בין הריסותיו של מרכז העיר החרב.
היו שם סלוניקאים, טורקים, יוצאי צפון אפריקה, ערבים, רומנים ובני מעמד הפועלים שהגיעו ממזרח אירופה. כולם יצרו יחד חברה שחיפשה את המשותף, גם אם המכנה המשותף הזה נמצא בעיקר במאבק הקיומי היומיומי.
תלמי תיעד את העולם הזה באמצעות כתיבה דוברת סלנג ישראלי. הוא היה מהראשונים שהעזו להפוך את העברית העממית, את המשלב הלשוני הנמוך, לשפה ספרותית של ממש. לא רק הדיאלוגים שבפי הדמויות נכתבו בלשון הרחוב, אלא היצירה כולה.
זו הייתה עברית ים-תיכונית, מזרח-תיכונית, מתובלת בקללות, בעשרות כינויים לאיברי גוף שנחשבו אז לטאבו מוחלט, ובתיאורים מחויכים של אלימות ומין. תלמי לא ניסה לייפות את המציאות, אלא העניק לה קול משלה.
עוד בחייו של תלמי, וגם לאחר מותו בשנת 2018, הפכו "תמונות יפואיות" ליצירה בעלת חיים עצמאיים. תחילה הגיעה סדרת הטלוויזיה בשנות ה-90, בהמשך הסרט שיצא לפני כשנתיים, וכעת מגיע "תמונות יפואיות 2", שמחזיר לחיים את הג'מעה, אותה חבורה שמנהלת את חייה על כוסות ערק.
זהו עולם של שנאות וקנאות, אמונות תפלות ושימוש בכוח הזרוע כדי להכריע סכסוכים, אבל גם של סולחות מפוארות. אויבים מרים מאתמול מוצאים את עצמם יושבים יחד, "מושכים" כוסית ערק וזוללים צלחת ברבוניות אצל שבתאי היפה, עד שיוצא עשן לבן.
אנסמבל השחקנים, שכל כך מזוהה עם קולו של היפואי האחר, ממשיך ללהטט גם בסרט הקסום הזה. העלילה נעה בתערובת זמנים משונה ומרתקת, בין שנות ה-70 לימינו, כשהדמויות שולפות לעיתים טלפונים סלולריים ומשוחחות בהם כאילו היו חלק טבעי מאותו עולם.
אני מודה שהמראה הזה היה לי מעט מוזר. קשה לראות טלפון סלולרי צמוד לאוזניהן של דמויות הדוברות ספניולית וניבים סלוניקאיים, שכמעט נעלמו מן הישראליות עוד לפני שהמסכים הקטנים פרצו לחיינו.
על פי אגדה אורבנית, לפני שהחל בהפקת סרטיו נהג פליני לפרסם מודעות בעיתונות המקומית של אזורים כפריים ועיירות קטנות, ובהן הזמין לסטודיו שלו "טיפוסים מעניינים". נדמה שאותה רוח ממש מרחפת גם מעל "תמונות יפואיות 2".
התוצאה היא גלריה של דמויות אקספרסיביות, גרוטסקיות ביופיין, ואין בכך שום סתירה. זו תצוגה פרודית של טיפוסים צבעוניים, המשמשים תמונת מראה לישראלי המיושב, המהוגן והבורגני.
דווקא אנשי הסמכות והחוק הם אלה שמצטיירים בסרט כחסרי אונים. כך למשל זהבי, מפקד נקודת המשטרה המקומית, תכול העיניים, יפה הבלורית והטוהר, שמתקשה להתמודד עם המציאות שסביבו.
ההיפוך הזה מזכיר את הספרות הצרפתית של המאה ה-18, בימי המהפכה, שבה דווקא בני המעמדות הנמוכים הם השנונים, השורדים ובעלי חוכמת החיים, בעוד אנשי המעמדות השליטים מתקשים להבין את העולם שהם מתיימרים לנהל.
גם אותו קצין משטרה מעוטר מוצא את עצמו, בעולמו של תלמי, מתרפס ונזקק לשירותי הג'מעה. כל ניסיונותיו לנהל את אותו יקום ישראלי מקביל, עולמן של ישראל השנייה והשלישית, נידונים לכישלון. מי שמחזיקים במפתחות האמיתיים להבנת המציאות הם דווקא אלה שנמצאים לכאורה בשוליה.
ובקיצור, "תמונות יפואיות 2" הוא ישראליות במיטבה: מחוספסת, צבעונית, מצחיקה, מלאת חיים ובעיקר אופטימית. ישראליות שיודעת, למרות כל המריבות, הסכסוכים והמהומות, ש"הכול מסתדר בסוף". וזו אולי הנחמה הגדולה שמציע הסרט, דווקא בתקופה שבה גם ישראל של 2026 זקוקה כל כך לקרן אור.
התרעות פיקוד העורף