במציאות, היחסים בין קולק האב לבתו אוהבים וקרובים. הם מצחיקים זה את זה, מעצבנים זה את זה ודואגים זה לזה כמו כל אב ובתו שיחסיהם נורמטיביים. הוא לא כיוון לכך, אומר עמוס, שבתו תלך בדרכיו. "אני פשוט שמח בשבילה שהיא עושה מה שהיא רוצה, שהיא מממשת את מה שבוער בה", הוא אומר.
"אבא תמיד תמך בי מאוד", מספרת אביגיל (31) בריאיון משותף עם אביה. "חשתי את האהבה שלו ואת העזרה שלו, הוא לימד אותי המון, ולצד זה יש בי רצון להוכיח את עצמי כיוצרת עצמאית. היה לי ברור מגיל צעיר שאעסוק בקולנוע, זה עניין אותי. חשבתי על משחק אבל הבנתי שמלחיץ אותי לעמוד מול המצלמה, ואהבתי את עולם הכתיבה והבימוי, בהחלט כמו אבא". ועמוס מוסיף בחיוך, "האבא האידיוט הזה".
קולק האב, בעצמו "הבן של" ראש העיר המיתולוגי של ירושלים, טדי קולק ז"ל, ניסה להכין את בתו גם לקשיים הכרוכים ביצירת קולנוע. "עולם הקולנוע השתנה מאוד מאז שנות ה-80 וה-90 שבהן אני יצרתי את רוב הסרטים שלי", הוא אומר. "לכאורה, היום הרבה יותר קל. כל ילד יכול להרים את האייפון שלו או לקנות מצלמה בעשרה דולר ולהתחיל לצלם.
מצד שני, לא קל לשווק סרט כיום, ועם כל פלטפורמות הסטרימינג את לא ממש מרגישה שמישהו ראה את הסרט שלך. לי תמיד היו הקרנות בכורה, והעיתונים הבולטים בארצות הברית היו מחויבים להתייחס ולתת ביקורות על סרטים חדשים שיצאו בבתי הקולנוע. לפעמים הם שיבחו ולפעמים קטלו, אבל תמיד התייחסו".
"עם ים התוכן שיש היום קשה להתחרות", מוסיפה אביגיל. "אבא תמיד מספר לי איך היה נפגש עם שחקנים ידועים מאוד בקפה, בלי סוכנים. כיום הכל יותר פורמלי, ואנשים הולכים פחות לבתי הקולנוע, אז קשה יותר לפרוץ, לגרום לאנשים לשים לב ליצירה שלך. אבל אני מאוד אוהבת לכתוב ולביים, להתעסק בתפאורה ובעיצוב הפריים. יש משהו קסום ביכולת להביא טקסט כתוב לחיים".
חיים משלי
ניו יורק, מספרת אביגיל, היא ביתה השני. המשפחה התגוררה בעיר התוססת שנים רבות, והחזרה ארצה, כשהייתה בת 9, הייתה מאתגרת. "לקח לי זמן להתרגל לישראל אחרי השנים בניו יורק", היא אומרת. "עברתי סוג של הלם תרבותי. פספסתי אלמנטים תרבותיים בשנים שלא היינו פה, תוכניות טלוויזיה, סלנג. עד היום אני מרגישה שאני לא ישראלית ב-100% ולא אמריקאית ב-100%. אני קצת דג מחוץ למים, אבל אני מאוד אוהבת את ישראל, ותל אביב מזכירה לי את ניו יורק. בשתיהן יש משהו נגיש, יש מוזיאונים, מוזיקה, תיאטרון".
"נהיה משבר גדול בינינו", אומר עמוס. "כי היא למדה קולנוע בצורה מסודרת, והדרך שלי שונה. אביגיל הייתה נגד, היא לא רצתה לשמוע על הדרך שלי. אמרתי לה, 'אולי יהיו ביקורות שליליות, אבל לא עלייך'. רציתי לשחרר אותה מהתסביך הזה של הופעה מול מצלמה".
"לא דמיינו שזה יגזול כל כך הרבה זמן ומאמץ", היא אומרת. "התחלתי אז לימודי קולנוע, רציתי חיים משלי, רציתי להתבסס בניו יורק אחרי שנות הצבא והלימודים בארץ, רציתי להרגיש בן אדם נפרד, ומצד שני היו לי רגשות אשם. הרגשתי שאני צריכה לבלות זמן עם אבא".
הסוף של הסרט
אחת המהמורות המשמעותיות ביצירת הסרט, מודים שניהם, הייתה הסוף שלו, ביותר מרובד אחד. עמוס ואביגיל היו חלוקים בדעותיהם באשר לסצינת הסיום, והדבר ניכר גם בתוצר הסופי: לסרט יוצא הדופן הזה יש שני סופים. נראה כי לפחות עמוס התקשה להביא את הפרויקט לקו הסיום.
"אביגיל אומרת בסרט שאני לא רוצה לסיים אותו, וזה אותנטי", מספר עמוס, "הרגשתי שלא מיצינו אותו, למרות שהיה לי ברור שהוא לא הכי מסחרי. הוא חשוב לנו ברמה האישית המשפחתית". "ואני הבנתי שחשוב לסיים את הפרויקט", מסבירה אביגיל ופונה לאביה, "אתה יודע שאני רוצה לבלות איתך גם בלי קשר לסרט, נכון?".
את הפלאשבקים לילדותה של אמה בישראל צילם עמוס קולק ללא בתו. "הרגשתי שזה בורח ממני", היא מודה בכנות, "וחזרתי להיות מעורבת יותר בשלב העריכה. במידה מסוימת הרגשתי שהסרט הזה לא עד הסוף שלי. זה קורה. אבא לקח את המושכות לידיים ואני התרחקתי, אבל יש בו הרבה ממני. מעבר לזה, הזמן הזה שבילינו יחד ביצירת הסרט בניו יורק היה מיוחד, וקירב בינינו. גיליתי בו דברים שלא הכרתי, למשל חשיבה שמפשטת דברים שאני עושה מהם עניין גדול. היה לו חזון, הוא ראה וידע איך לפרוץ מחסומים, וזה היה מעניין".
עמוס: "כשהייתי ילד, תמיד הייתי שואל את אבא שלי על כל אדם שנתקלנו בו יחד, אם הוא חכם. ואבא שלי אמר שלא זאת השאלה, שהשאלה החשובה היא אם הוא גומר את מה שהוא מתחיל. לא הרגשנו שיש לנו סוף לסרט, עד שנהיה הסוף הזה: המעבר בין הסרט שבו השוטרים יורים באמה והיא מתרוממת, לדוקו על עשיית הסרט, שבו אנחנו מתלבטים איך לסיים אותו, כשאני על מדרגות החירום בבניין בניו יורק. אביגיל באמת דאגה לי שם ברגעים האלה. עכשיו זה נגמר, It's a done deal, ואני שמח על ההזדמנות הזאת שהייתה לי לצלם סרט עם אביגיל".
אוונגרדי ככל שיהיה הקולנוע שהוא יוצר, קולק מייחל לרגע שבו תמצא בכורתו את אהבת חייה ותתיישב. בניגוד אליו, ירושלמי שכמותו, בתל אביב. "אולי את מכירה איזה בחור תל-אביבי נחמד להכיר לה?", הוא שואל בחיוך וגורם לאביגיל, לא בפעם הראשונה, להסמיק במבוכה.
התרעות פיקוד העורף