אנחנו רגילים לחשוב שאהבה פירושה להישאר. להתעקש, להחזיק מעמד, להיות שם בשביל האנשים שאנחנו אוהבים גם כשקשה. בוודאי כשמדובר בילדים שלנו. אלא ש"מתוך אהבה", סרטו הרגיש והיפה של הבמאי הצרפתי נתן אמברוזיוני, מציב במרכזו אפשרות שקשה אפילו לנסח: לפעמים אדם עוזב דווקא משום שהוא אוהב. לפעמים הוא מרגיש שהנוכחות שלו בחיי יקיריו מכאיבה להם יותר מהיעדרו.
זו מחשבה מטרידה בזוגיות. כשמדובר באימהות היא כמעט בלתי נסבלת. ז'אן, בגילומה הנהדר של קאמי קוטן, חיה לבדה, עובדת ומחזיקה בשגרה שמותירה מעט מקום להפתעות. ערב אחד מופיעה בביתה אחותה סוזן, שאותה לא ראתה זמן רב, עם שני ילדיה הצעירים. אפשר לרגע לחשוב שזהו ניסיון להתקרב מחדש. בבוקר מתברר שסוזן נעלמה והשאירה את הילדים מאחור. הביקור המשפחתי הופך לאחריות שאיש לא שאל את ז'אן אם היא מוכנה לקבל.
יש משהו מפתה ברעיון ההיעלמות. האפשרות לפרוש מהחיים שבנינו, מהציפיות, מהעבודה, מהצורך לענות ולהסביר. להפסיק להיות האדם שכולם מכירים ודורשים ממנו להיות. אלא שכאשר יש לך ילדים, אינך נעלמת לבד. את משאירה אחרייך אנשים שצריכים להמשיך לחיות בתוך החלל שפינית. הרצון שלך להשתחרר הופך למשא שהם נושאים.
"מתוך אהבה" מתבונן בדיוק בנקודת המפגש הכואבת הזאת, בין אדם שכוחותיו כלו לבין מי שזקוקים לו. העייפות העולה ממנו עמוקה יותר מעייפות שאפשר לפתור בשנת לילה טובה. זו עייפות מהחיים עצמם, מהמאמץ המתמשך לעמוד בהם. הסרט מאפשר להרגיש אותה, ובה בעת לראות את הכאב שהיא מותירה אצל האחרים.
באחת הסצנות המשמעותיות ביותר, כשז'אן מבקשת לקבל משמורת על הילדים, השופטת מעלה בפניה את האפשרות שאנשים עוזבים מתוך אהבה. המשפט הזה, שהוא בעיניי לבו של הסרט, משנה את האופן שבו אפשר להתבונן בסוזן. הוא אינו מוחק את מה שעשתה, אבל פותח סדק בשיפוט המיידי שלה. האם ייתכן שאם תרגיש שילדיה יהיו בטוחים יותר אצל מישהי אחרת? האם אפשר לאהוב ילדים ובכל זאת לא להיות מסוגלת לגדל אותם?
קל מאוד לענות מבחוץ. לחברה יש אוצר מילים שלם לנשים שעוזבות את ילדיהן, ומעט מאוד סבלנות לשאלה מה הביא אותן לשם. הסרט מבקש להתעכב לפני גזר הדין. כוחו ברגישות שבה הוא מחזיק יחד את הפגיעה בילדים ואת האפשרות שגם מי שפגעה בהם נמצאת במצוקה שאין לה מוצא נראה לעין.
מנגד ניצבת ז'אן, אישה שלא רצתה ילדים ומוצאת את עצמה אחראית לילדים של אחותה. זהו המפגש המטלטל שבבסיס הסרט: מי שילדה עוזבת, ומי שלא בחרה בהורות נדרשת להישאר. אין כאן צדק מסודר, ואין התאמה מנחמת בין הרצונות של הדמויות לבין מה שהחיים מניחים לפתחן.
קוטן מעניקה למצב הזה משקל רגשי עצום. בהופעתה אפשר להרגיש את הקושי לקבל אחריות שלא ביקשה, לצד הקשר שנוצר למרות הכול. הרגישות שלה אינה מרככת את ז'אן עד שהמורכבות נעלמת. היא מאפשרת לראות אישה שנאלצת לפנות בחייה מקום לאחרים, כאשר גם לה עצמה אין בהכרח כוחות עודפים לחלק.
הסרט מעורר גם מחשבה על ההבדל בין אהבה לבין היכולת להיטיב. אנחנו אוהבים לחשוב שאם אנחנו אוהבים מישהו, נוכחותנו בחייו בהכרח טובה לו. אבל אהבה אינה מבטיחה שנדע לטפל, להגן או להעניק ביטחון. ההכרה בפער הזה כואבת במיוחד ביחסי הורים וילדים, שבהם הציפייה לחיבור טבעי כמעט אינה מותירה מקום להודות בחוסר יכולת.
יצאתי מ"מתוך אהבה" נרגשת מאוד. יש בו חום ותקווה, שנולדים מתוך תשומת הלב לאנשים ולסתירות שבתוכם. הוא משאיר אותנו עם הילדים שנעזבו, עם הדודה שנשארה ועם האם הנעדרת, ומבקש שנחשוב על שלושתם. גם כשקשה להבין. גם כשכואב לכעוס פחות.
התרעות פיקוד העורף