כריס הוא אדם שהקדיש את חייו להרס, וכעת, כשהמחלה והזיכרון הבוגדני מכרסמים בו, הוא מתחיל לחשוד שאולי הייתה דרך אחרת לחיות. מלקוביץ' מגלם אותו בשילוב נפלא של יהירות, רשעות ופגיעות. רוקוול, מנגד, מבין שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם השחקן שמולו היא פשוט להגיב אליו. הכימיה ביניהם היא הסיבה המרכזית לכך שהסרט עובד.
וכאן אולי גם אחת הבעיות שלי עם הסרט. האם החרטה המאוחרת של אדם שבילה את חייו בשירות מנגנון אלים מספיקה כדי לזכות אותו בחמלה? האם אפשר לצחוק עם מי שתרם להרס של מדינות שלמות, ואז לבקש מאיתנו להזיל עליו דמעה? העיסוק באשמה פוליטית מפנה את מקומו לרגשנות שקל מדי להתמסר אליה. גם שתי הסטודנטיות הצעירות מרגישות כמו אמצעי שנועד לקדם את חשבון הנפש הגברי, במקום דמויות בעלות חיים משלהן.
אבל מקדונה מוסיף לתמונה שאלה מקורית: למה אנחנו מתעניינים כל כך בנפשו המיוסרת של האיש שהחזיק באקדח, וכל כך מעט באנשים שעמדו מול הקנה? ואולי זו גם המגבלה של הסרט עצמו, שמשתמש באי ובתושביו בעיקר כתפאורה לחשבון הנפש האמריקאי.
"סוס פרא תשע" אינו מתעלה בעיניי על "ברוז'", וגם לא מגיע לשלמות הרגשית של "רוחות אינישרין", אבל הוא סרט כיפי ומגניב שמזכיר מדוע מקדונה הוא אחד היוצרים המעניינים בקולנוע. הוא גורם לנו לצחוק מאנשים שעשו דברים מחרידים, ואז מאלץ אותנו להתמודד עם העובדה שצחקנו.
התרעות פיקוד העורף