בראשית המאה ה-18 עברה האוכלוסייה היהודית במזרח אירופה, הגדולה בעולם באותה עת, תמורות משמעותיות. אלא שהשינויים הללו החלו מלמטה, בזרמי עומק חברתיים שרחשו ובעבעו בעיירות היהודיות הצפופות והעניות. לימים תזכה ההתרחשות, שהחלה ביחידים והפכה לתנועת המונים, לשם "חסידות".
ואולם, חלק מייחודה של החסידות היה דווקא הפנייה אל נבכי נפשו של האדם, יצירת אקסטזה והתעלות רוחנית בעת התפילה, תוך אימוץ תפיסה מיסטית שנשענה על סודות הקבלה, שמקורה בספרד של המאה ה-12.
אלא שדמותו של הבדחן ביצירה הקולנועית המרתקת הזו היא הרבה יותר מכך. היא מחברת אותנו לתרבות שלמה ולתפיסה חסידית המקדשת את אחדות הניגודים, כחלק מהמיסטיקה הקבלית: האחדות שבין הטוב לרע, בין הקדושה לטומאה ובין האינסוף לגבול. כל אלה נתפסים כביטוי לעוצמתו ולאינסופיותו של האל.
גם הסרט עצמו, ברוח תפיסת אחדות הניגודים החסידית, נע בין תקווה גדולה למפח נפש עמוק כשאול, בין התעשרות בן לילה לעוני מרוד, ובין קריירה מזהרת לשפל עגום של אדם המלקט מזון וכסף כקבצן. במרכזו ניצב סיפור שנשמע כמו אגדת שטעטל יהודית, אלא שהוא מתרחש כאן ועכשיו. זהו שטעטל מודרני, המאוכלס בדמויות דוברות יידיש המתובלת במעט עברית ואנגלית, על רקע מרחב עירוני סגרירי, מוזנח ומט לנפול, בין סמטאות צואות ומטונפות בירושלים ובבני ברק.
במרכז האגדה ניצבת דמותו של הבדחן (רנד), שהקריירה שלו כבר מאחוריו. בתו, שנעוריה הרחק מאחוריה אף הם, מבקשת להינשא לבחיר לבה, שאינו בדיוק תלמיד חכם. אלא שקיום החתונה תלוי ביכולתו המוגבלת של אביה, העני המרוד והשתיין, לגייס את סכום הכסף הדרוש.
מכאן מתפתלת עלילה שבמרכזה יהודי המנסה לשרוד, ממש כמו בשטעטל של המאה ה-18. הוא נאלץ למצוא פתרונות יצירתיים, כשרים יותר וכשרים פחות, ונאחז באמונה גדולה בניסים. כך דרכם של מי שהגורל לא שפר עליהם: הם נעים בין השלמה עם המציאות באמצעות הומור עגום עיניים, לבין נגיעה רגעית באושר ובתהילה, עד שהגורל מתהפך באכזריות, וחוזר חלילה.
האירועים המרכזיים שבהם הופיעו הבדחנים במזרח אירופה היו טקסי הנישואין, ששיאם בריקוד המצווה, ה"מצווה טאנץ". גדולי הבדחנים היהודים נודעו ביכולתם לטלטל את קהל השומעים ולהוביל אותו, באותה אחדות ניגודים חסידית, מהזעזוע שבגילוי האמת אל היכולת לקבל אותה באמצעות ההומור.
הסרט, שבנוי לתלפיות, מציג אהבת אדם אדירה לצד ביקורת מוסווית על מצבו הקיומי של החרדי החי בשולי החברה הישראלית. אדם שהוא זר בארצו, המתגורר בגטו שכלליו מובנים רק למי שמצליח לחדור את חומותיו. היצירה הקולנועית הזו מאפשרת הצצה אל מעבר לאותן חומות גבוהות, המבצרות את החברה החרדית ביעילות הולכת ופוחתת.
אחד מרגעיו הקסומים של הסרט מתמקד בפניו של רנד, כשהוא מספר בדיחה ביקורתית על הגביר של העיירה. הבדחן נשאל: "כמה עולה להביא את הבדחן לחתונה", ונוקב בסכום מופרז. בתמורה, הוא מבטיח לספר על מעלותיו הרבות של החתן ועל ייחוסה המכובד של משפחתו.
אבל יהודים, כמו יהודים, תמיד נושאים ונותנים. ככל שהמשא ומתן מתקדם, נאלץ הבדחן להפחית עוד ועוד את מחיר הופעתו. לבסוף, כשהוא נשאל מה יספר תמורת הסכום הנמוך שעליו נאלץ להסכים, הוא משיב בעיניים מושפלות כי במחיר הזה יצטרך לספר על החתן ועל משפחתו את האמת.
ובאר, כמו באר, שאל אותי בהתרסה שובבה, כדרכו: "תגיד אורון - כמה בתי כנסת יהיו על האי הבודד של רובינזון קרוזו היהודי?". תשובתו לשאלה הרטורית הייתה: "שניים - האחד בו לא אהיה אפילו מוכן להתפלל, והשני בו כף רגלי לעולם לא תדרוך". יהודים, כמו יהודים, מנהלים כנראה סיפור אהבה-שנאה מתמיד.
הסרט המהפנט הזה יודע ללהטט בין יצרים, אהבה ושנאה, ובעיקר בין זמנים ותרבויות. הוא לוקח את הצופה לרכבת הרים הנעה בין האקסטזה והשמחה הבעל-שם-טובית לבין המציאות הישראלית שבה חיים חסידים בני זמננו. מציאות של עוני ושל תרבות הישרדות, שבה אנשים נאלצים לאלתר כל העת, "להסתדר" ולהתחכך בשררה ובאצולת הממון החרדית, האמיתית והמזויפת.
והכל מתרחש בשטעטל היהודי של ימינו, זה שעבר מפולין ומאוקראינה אל המרחבים המוזנחים של ירושלים ובני ברק. שם נותר הבדחן עם כלי ההישרדות האחרון של היהודי: ההומור, המכסה על עצב קיומי עמוק. בסופו של דבר, זהו סיפור יהודי-ישראלי שמלמד אותנו כי מצבו הקיומי של היהודי נותר כשהיה. ההומור, לצד האהבה ואהבת האדם, הם המזור לנפשו העגומה. בקיצור, אַן אויסגעצייכנטער פילם - אחלה סרט. לכו לראות!
התרעות פיקוד העורף