דפ מגלם את אבנעזר סקרוג', איש העסקים הקמצן והמריר ששונא את חג המולד, ואילו גרינט מגלם את בוב קראצ'יט, העובד העני והמסור שלו. לצדם משתתפים גם איאן מקלן בתפקיד רוחו של ג'ייקוב מארלי, שותפו העסקי המת של סקרוג', דייזי רידלי, אנדראה רייזבורו וסם קלאפלין. הסרט צפוי לעלות בבתי הקולנוע בארצות הברית ובבריטניה ב-13 בנובמבר.
מאחורי ההפקה עומדים אולפני פרמאונט, בשיתוף חברות ההפקה Domain Entertainment ו-Black Label Media, בתקציב מדווח של כ-38 מיליון דולר. הצילומים נערכו בין היתר בלונדון, באירלנד ובאתרים היסטוריים במחוז קנט שבאנגליה. את התסריט כתב נתניאל הלפרן, מיוצרי הסדרה "Tales from the Loop" ומכותבי "לגיון", ועל הבימוי הופקד טי ווסט, המוכר מטרילוגיית האימה "X", "Pearl" ו"MaXXXine". הבחירה בו מסקרנת במיוחד, משום שהיא עשויה להעניק לסיפור המוכר פרשנות גותית ומצמררת יותר מהעיבודים המשפחתיים שהתרגלנו לראות.
אלא שהדבר המעניין ביותר בהפקה החדשה אינו דווקא ג'וני דפ, שכבר בילה חלק ניכר מהקריירה שלו בגילום דמויות גותיות ואקסצנטריות, אלא העובדה שהוליווד שוב חוזרת לסיפור שכולנו מכירים. הרי כמעט אין מי שלא נתקל בגרסה כלשהי של "מזמור חג המולד", גם אם מעולם לא פתח את ספרו של דיקנס. איך קרה שסיפור שנכתב לפני כמעט שתי מאות הפך לאחד הסיפורים המעובדים ביותר בתולדות הקולנוע?
סיפור רוחות שנכתב בשישה שבועות
כשדיקנס פרסם את "מזמור חג המולד" בדצמבר 1843, הוא לא תיאר לעצמו שהספר הקצר יהפוך לאחד מסמלי החג המזוהים ביותר בעולם. הוא כתב אותו בתוך שישה שבועות בלבד, בתקופה שבה התמודד עם קשיים כלכליים, והספר זכה להצלחה מיידית. 6,000 העותקים של המהדורה הראשונה אזלו בתוך ימים ספורים, עוד לפני חג המולד.
במרכז העלילה עומד אבנעזר סקרוג', אדם עשיר וקמצן שאינו מגלה עניין בסבלם של אחרים. בליל חג המולד מופיעה בפניו רוחו של שותפו העסקי המת, ג'ייקוב מארלי, ומזהירה אותו מפני הגורל שממתין לו. בהמשך מבקרות אותו שלוש רוחות: רוח חג המולד של העבר, ההווה והעתיד. כל אחת מהן מאלצת אותו להתבונן בחייו מזווית אחרת, עד שהוא מבין את המחיר האנושי של התנהגותו ומחליט להשתנות.
למרות התפאורה החגיגית, דיקנס לא כתב רק מעשייה על נדיבות וחמלה. הספר היה גם ביקורת נוקבת על פערי המעמדות באנגליה הוויקטוריאנית, על היחס לעניים ועל חברה שמקדשת עושר והצלחה כלכלית על חשבון בני אדם. סקרוג' אינו רק אדם שאינו אוהב את חג המולד, אלא ייצוג של תפיסת עולם שלפיה כל אדם אחראי לגורלו, גם כשהנסיבות פועלות נגדו.
ויש בסיפור המקורי גם לא מעט אימה. רוחות רפאים, חזיונות מוות, דמויות מאיימות ועתיד קודר הם חלק בלתי נפרד מהעלילה. למעשה, שמו המלא של הספר כולל את המילים "סיפור רוחות של חג המולד". אלא שבניגוד לסיפורי אימה אחרים, דיקנס משתמש ברוחות לא כדי להחריב את חייו של הגיבור, אלא דווקא כדי להציל אותו מעצמו.
הצלחת הספר הולידה כמעט מיד עיבודים לבמה, ודיקנס עצמו נהג לבצע הקראות דרמטיות שלו בפני קהל. "מזמור חג המולד" הפך לאחד הקטעים הפופולריים ברפרטואר ההקראות שלו, ואף היה חלק מהופעתו הפומבית האחרונה. במובן מסוים, הסיפור הפך למופע הרבה לפני שהקולנוע גילה אותו.
מביל מארי ועד מייקל קיין והחבובות
הקולנוע גילה את סקרוג' כבר בראשית ימיו. בשנת 1901 הופק בבריטניה הסרט האילם הקצר "Scrooge, or Marley's Ghost", שנחשב לעיבוד הקולנועי הראשון של הסיפור. מאז הופיעו מאות גרסאות, עיבודים ופרודיות בטלוויזיה ובקולנוע, וכל אחת מהן התאימה את העלילה לתקופתה ולקהל שלה.
בשנת 1988 הגיע "Scrooged", בכיכובו של ביל מארי, שהעביר את הסיפור מלונדון הוויקטוריאנית אל עולם הטלוויזיה האמריקאית. מארי גילם מנהל טלוויזיה ציני ואכזרי שמקבל שיעור ברוח החג. הביקורת החברתית של דיקנס קיבלה כאן צורה חדשה, בדמות סאטירה על תעשיית הבידור, המסחריות והרדיפה אחר הצלחה מקצועית.
ארבע שנים לאחר מכן הגיע אחד העיבודים המשעשעים והאהובים ביותר, "מזמור חג המולד של החבובות" משנת 1992. הפעם גילם מייקל קיין את סקרוג', כשסביבו קרמיט הצפרדע, מיס פיגי ושאר החבובות. דווקא השילוב הבלתי צפוי בין שחקן דרמטי רציני לבובות חביבות הוליד גרסה שהצליחה לשמור על לב הסיפור מבלי לוותר על הומור.
דיסני, מצדה, חזרה לסיפור פעם אחר פעם. כבר בשנת 1983 הופיע "חג המולד של מיקי", שבו גילם סקרוג' מקדאק את הקמצן המפורסם. בשנת 2009 ביים רוברט זמקיס גרסת אנימציה ממוחשבת בתלת-ממד בכיכובו של ג'ים קארי, שגילם לא רק את סקרוג' אלא גם את שלוש רוחות חג המולד. הטכנולוגיה אפשרה ליוצרים להפוך את המסע בין העבר, ההווה והעתיד למופע חזותי עשיר, ולעיתים גם מפחיד.
ואם נדמה שהוליווד כבר מיצתה את האפשרויות הגלומות בסיפור, מתברר שהיא עדיין רחוקה מכך. במקביל לעיבוד החדש בכיכובו של ג'וני דפ, מפתח גם הבמאי רוברט אגרס, שאחראי לסרטים "המכשפה", "המגדלור" ו"נוספרטו", גרסה משלו ל"מזמור חג המולד" עבור אולפני האחים וורנר. שמו של וילם דפו עלה כמועמד אפשרי לתפקיד סקרוג', אם כי הליהוק טרם אושר. כך יוצא ששני במאים המזוהים עם קולנוע אימה בוחרים לעסוק כמעט במקביל באותו סיפור בן 183 שנים. נראה שהרוחות של דיקנס עדיין לא סיימו לרדוף את הוליווד.
אז למה אנחנו ממשיכים לחזור אליו?
אחת הסיבות להצלחה המתמשכת של "מזמור חג המולד" היא המבנה הפשוט והיעיל שלו. לא צריך להכיר את אנגליה הוויקטוריאנית כדי להבין את סקרוג', ולא צריך לחגוג את חג המולד כדי להזדהות עם הרעיון שמאחורי הסיפור. כמעט כל אדם יכול לזהות בו משהו מוכר: חרטה על העבר, חוסר שביעות רצון מההווה או פחד מפני העתיד.
שלוש הרוחות מציעות למעשה אפשרות בלתי אפשרית: לראות את חיינו מבחוץ, להבין כיצד הפכנו למי שאנחנו ולגלות מה עלול לקרות אם נמשיך באותה הדרך. ובעיקר, הן מציעות לנו את ההזדמנות לעשות משהו שבחיים האמיתיים כמעט לעולם אינו מתאפשר: לחזור לרגעים שבהם התקבלו ההחלטות שעיצבו את חיינו, ולהבין מה היינו יכולים לעשות אחרת.
אולי משום כך "מזמור חג המולד" ממשיך לחזור אל המסכים בכל דור מחדש. לא מפני שהקהל שכח כיצד הסיפור מסתיים, אלא דווקא מפני שהוא זוכר. בעולם שבו סיפורים רבים מסתיימים באובדן, בנקמה או בהשלמה עם הגורל, דיקנס מציע אפשרות אחרת: אדם יכול להתבונן בחייו, להכיר בטעויותיו ולתקן אותן, כל עוד לא מאוחר מדי.
התרעות פיקוד העורף