יש משהו נוח מאוד באמירה שפעם היה טוב יותר. היא מאפשרת לנו להתרפק על עולם שהכרנו, להתגעגע לפשטות שלו ולשכוח את המחיר שגבה מאנשים שלא זכו לקבוע את כלליו. ב"מחר יהיה טוב", הקומדיה של הבמאית וינסיאן מילרו, הגעגוע הזה מקבל הזדמנות לעמוד למבחן משעשע במיוחד. מה קורה כשזוג שחי בשנות החמישים מגיע אל ההווה ומגלה שהסדר שנראה לו טבעי ונצחי היה בסך הכול הסדר החברתי של תקופתו?
הלן ומישל, בגילומם של אלזה זילברשטיין ודידייה בורדון, חיים בצרפת של סוף שנות החמישים, בתוך חלוקת תפקידים ברורה. הוא עובד, מפרנס ובעל הסמכות. היא אחראית לבית ולילדים. כשהשניים מוצאים את עצמם בשנת 2025, מתברר שהעתיד הכין להם יותר מהיכרות מבהילה עם טכנולוגיה חדשה: הלן היא מנהלת בכירה בבנק, ואילו מישל נדרש להתמודד עם עבודות הבית וגידול הילדים.
מכאן נולדת קומדיה שההנאה הגדולה בה היא העדכון המגדרי. אותם אנשים, אותה זוגיות, אבל חלוקת הכוח השתנתה. מה שנחשב בעבר לכישרון גברי טבעי מתגלה כיתרון שנשען גם על הזדמנויות, על מוסכמות ועל אישה שנשארה בבית ואפשרה את כל זה. כשמחליפים את התנאים, מתגלות גם אפשרויות אחרות.
מילרו משתמשת בהיפוך הזה בהומור מוצלח. הפמיניזם של הסרט עובר דרך המבוכה, ההפתעה והקושי של הדמויות להבין את חייהן החדשים. עבור מישל, השינוי מערער את מעמדו ואת האופן שבו למד להבין את עצמו. הלן נדרשת להכיר באפשרות שגם רצונותיה וכישוריה ראויים למקום. הצחוק נולד מהפער בין הביטחון שבו השניים החזיקו בתפיסות הישנות שלהם לבין המציאות שמסרבת לשתף איתן פעולה.
זילברשטיין נהדרת בתפקיד הזה. השחקנית הצרפתייה, בת לאב יהודי, מעניקה להלן תהליך השתנות שאפשר לעקוב אחריו בפרטים קטנים. במיוחד יפה לשמוע מה קורה לקולה: בתחילה הוא גבוה, צפצפני, כמעט נבלע בלחישה, ובהדרגה הוא נעשה מבוסס ובטוח יותר. כאילו גם מיתרי הקול צריכים ללמוד שמותר להם לתפוס מקום.
זה פרט משחקי יפהפה, מפני שהוא נותן ביטוי גופני לשינוי פנימי. הלן לומדת לדבר מתוך ביטחון הולך ונבנה, להישמע ולהאמין שיש סיבה שיקשיבו לה. זילברשטיין מצליחה לשמור בתוך התנועה הזאת על הרכות ועל החן של הדמות. העצמאות שלה אינה מוחקת את האישה שהייתה; היא מאפשרת לנו לגלות כמה ממנה נותר קודם לכן בלתי ממומש.
אלא שגם לנוכח האפשרויות החדשות, בני הזוג רוצים לחזור לעבר. בעיניי, כאן הסרט נעשה מעניין במיוחד. קל להבין מדוע אדם שמאבד זכויות יתר מתגעגע לעולם הישן. מורכב יותר לראות שגם עולם שמציע חופש גדול יותר עלול לעורר רצון לברוח ממנו. הטכנולוגיה זרה, הקודים התרבותיים השתנו, ומה שפעם היה מובן מאליו דורש כעת למידה מחדש.
הרצון לחזור מלמד עד כמה תחושת הביטחון שלנו קשורה למוכר. אפשר לזהות את מגבלות העבר ועדיין להתגעגע אליו, מפני שידענו כיצד להתנהל בתוכו. העתיד דורש מהלן וממישל להודות שהם אינם מבינים, לטעות, להיות תלויים באחרים ולבחון מחדש גם החלטות שהתקבלו בעבר בביטחון גמור. מאחורי ההסתבכויות המצחיקות מסתתרת חוויה אנושית מוכרת מאוד: הפחד להפוך למתחילים בעולם שכבר למדנו לחיות בו.
"מחר יהיה טוב" מצליח לחבר בין ההנאה מקומדיה על מסע בזמן לבין מחשבה על זוגיות, הרגלים והאפשרות להשתנות. אהבתי במיוחד את הדרך שבה הוא מעניק לשחרור הנשי שמחה והומור, ואת האופן שבו זילברשטיין הופכת רעיון חברתי לאישה חיה ומשכנעת. כשהקול של הלן מתייצב, נשמעת בו ההתרגשות שבגילוי: גם בתוך חיים שנדמה שכבר נקבעו מראש, עוד אפשר למצוא קול משלך.
התרעות פיקוד העורף