בשם האב, בשם עצמי: השיעור האמיתי של "שיעור באהבה"

"שיעור באהבה" מפגיש מורה פמיניסטית ומנהל שמרן, אבל השאלה המעניינת שהוא מעורר חורגת מגבולות הקומדיה הרומנטית: איך בונים זהות עצמאית בתוך הסיפור המשפחתי שקיבלנו בירושה?

מעריב אונליין - לוגו צילום: מעריב אונליין
עקבו אחרינו
מתוך הסרט "שיעור באהבה". האהבה לא תקבע מי אנחנו
מתוך הסרט "שיעור באהבה". האהבה לא תקבע מי אנחנו | צילום: באדיבות קולנוע חדש
2
גלריה
קלאודיה פנדולפי ואדוארדו לאו ב''שיעור באהבה''. השקפות עולם שמתנגשות כמעט בכל הזדמנות
קלאודיה פנדולפי ואדוארדו לאו ב''שיעור באהבה''. השקפות עולם שמתנגשות כמעט בכל הזדמנות | צילום: באדיבות קולנוע חדש

התבנית מוכרת, וגם הקיצורים שלה: האישה החופשייה מול הגבר הנוקשה, האידיאליסטית מול איש הסדר. זו גם נקודת התורפה של הסרט. כשהפמיניזם מגיע למסך כחבילה של תכונות אופי, קל מדי לבלבל בין עמדה פוליטית לבין מזג אישי. אישה יכולה להיות מסודרת, לרצות זוגיות ולהיות פמיניסטית. היא יכולה גם לסרב לכל אלה בלי שתידרש לספק הסבר פסיכולוגי לבחירותיה.

העניין באלסנדרה מתעורר כשהעמדות המוצהרות שלה פוגשות צרכים רגשיים מורכבים יותר. אפשר להתנגד לסדר הפטריארכלי ובכל זאת לרצות בהכרה הורית. אפשר לבקש חירות ולהזדקק לשייכות. הדרישה לשוויון אינה מבטלת את הצורך באהבה, ועצמאות אינה מוחקת את הילדה שהיינו. קריאה פמיניסטית משמעותית מאפשרת לאישה להחזיק בכל אלה, בלי להציג את הכמיהה לקשר כחולשה או ככישלון אידיאולוגי.

כאן גם מתבררת חשיבות ההבחנה בין שם משפחה לבין הכרה. שם אינו מבטיח קרבה, והשתייכות רשמית אינה מבטיחה שמישהו באמת רואה אותנו. מנגד, הצורך בשם, ברצף ובסיפור משפחתי אינו בהכרח כניעה למסורת. הוא עשוי לבטא רצון בסיסי להבין כיצד החיים שלנו מתחברים לחייהם של מי שקדמו לנו, ואילו חלקים מן המורשת הזאת נרצה לקחת הלאה.

השאלה הזאת נוגעת לאופן שבו נבנה זיכרון אישי. את ראשית חיינו אנחנו מכירים דרך אחרים: מי מספר כיצד נולדנו, מה עשינו בילדותנו, למי דמינו. הסיפורים האלה מעניקים רצף לחוויות שאיננו יכולים לזכור בעצמנו. ההורים הם לעיתים העדים הראשונים לקיומנו, ומפיהם אנחנו מקבלים גרסה מוקדמת של עצמנו. בבגרותנו אנחנו רשאים לבחון אותה, להתווכח איתה ולכתוב לה המשך משלנו.

מבעד לעימות הזוגי, "שיעור באהבה" מזמין לחשוב על המתח בין הזכות להגדיר את עצמנו לבין הצורך שמישהו אחר יאשר: היית כאן, ראיתי אותך, יש לך מקום בסיפור. ההכרה הזאת אינה צריכה לקבוע את ערכנו, אבל קשה לבטל את חשיבותה בכוח הרצון בלבד. גם אדם עצמאי מאוד עשוי להזדקק למילים שעדיין לא שמע.

ברונו מכניס את השאלות האלה למסגרת נגישה של קומדיה רומנטית. המסגרת מאפשרת לעסוק בנושאים כבדים בקלילות, אבל גם מפתה לפתרונות מסודרים מדי. במיוחד צריך להיזהר מן הנטייה להסביר עמדה פמיניסטית באמצעות ביוגרפיה אישית, כאילו מאחורי אישה המתעקשת על חירותה מוכרחה להסתתר פגיעה שמסבירה אותה. העבר יכול להעמיק דמות; הוא אינו צריך לבטל את תוקף רעיונותיה.

דווקא המתח הזה מעניק ל"שיעור באהבה" חומר למחשבה. הורות מחייבת יותר מהעברת שם לדור הבא: היא מחייבת נכונות להכיר באדם המתפתח מולך, לשמוע את סיפורו ולאפשר לו להיבדל ממך. ואולי זה השיעור המשמעותי שהסרט מציע על אהבה: אפשר לבקש ממנה מקום, בלי להסכים שהיא תקבע מי אנחנו.

תגיות:
פמיניזם
/
קולנוע
/
קומדיה רומנטית