איש מחפש את עברו בין הריסות מקדש חלומות נעוריו. כך נראית אחת הסצינות החזקות של "מקום בצמרת", סדרתו בת ששת הפרקים של ניסן שור, שתשודר ממחר בערב בערוץ 1. זה קורה בין הקירות המתקלפים של אולם המופעים המט ליפול בקיבוץ גבעת השלושה. כשלעבר המצלמה מוסבות
כמו כוכב שביט פרץ פליישר, השנה בן 67 , בימי הטלוויזיה החד־ערוצית של שלהי שנות ה־ 60 , המיס לבבות והיה אליל נוער, כפי שקראו לזה אז ובמהירות נעלם – מרצון – כלא היה. הכוכב כבה, אבל להיטיו המעטים של פליישר שרדו את מבחן הזמן, חיוכו שובה הלב נותר כפי שהיה, רק מהבלורית לא נשאר יותר מדי.
פרישתו החפוזה של פליישר אפופת הילה של מסתורין. "לא הייתי בנוי למה שהלך בבידור", הוא מנסה להסביר. "יכול להיות שזה היה חלק מהאופי שלי, כשעשיתי דברים והם הפסיקו לעניין אותי והרגשתי מיצוי, אז עשיתי סוויץ'. כך היה עם הכינור ועם הכדור, כך גם היה בהמשך עם הביזנס. כל אחד צריך לעשות מה שבראש שלו. כנראה שאני משתעמם מהר ומחפש אתגרים חדשים. הכי לא אהבתי את החלטורות. התנאים היו ירודים. לא הופעתי בקיסריה וכאלה, גם לא היה לי רפרטואר לתוכנית שלמה. כמי שלא כתב בעצמו, היה לי קשה למצוא שירים. כל העסק לא היה רציני. הפשלות בחלטורות הביאו אותי לכל מיני מצבי רוח משתנים. הייתי אוכל את הלב וחוזר הביתה כועס". יום אחד הוריד מסך. וכעבור שנים עבר לארה"ב. "בינתיים נכנסתי לכל מיני עסקים בארץ", הוא אומר.
לאחר פרישתו הבליח לרגע ב"הלהקה", סרטו של אבי נשר. "עם החוש המסחרי של מוטי התאים לו הקטע של אחד שבא למכור בקבוקים בשקם", אומר קשת, שכיכב בסרט. "לקחו אותי כסטטיסט ואפילו היה עלי כאילו להתחיל שם עם חלי גולדנברג", נזכר פליישר.
"לפני כן התלבטתי אם לנסוע לארה"ב כי פחדתי שזה ימצא חן בעיני. כך זה קרה. אבל גם אם התנתקתי מהשירה, לא התנתקתי מהארץ. לפחות חודש בשנה אני בישראל לא רק כדי להיות קרוב למשפחה, אלא בענייני הסניף של עסק הפאות שלנו בבני ברק".
"אני לא מאמין שהייתי שורד בין האמנים הרבים שיש בישראל. כפי שאני יודע מרחוק, לחלק גדול מהם לא הכי קל בחיים. טוב לי היכן שאני נמצא ואנחנו מחוברים כל הזמן לצ'אנל הישראלי ויודעים על כל מה שקורה במדינת ישראל. אנחנו גרים במיאמי ומרגישים כאילו אנחנו בארץ"
התרעות פיקוד העורף