היה זה ביום השישי למלחמת לבנון הראשונה, כשעוד קראו לה מבצע שלום הגליל. האופק החוויר במזרח. בענף תרבות, במסגרת תפקידו כ"קב"ן של האמנים", עמל רב"ט מיקי שביב על דיכוי ניצני המרד של זמרי ונגני ישראל. “הייתי האדם היחיד בצבא שהיה יכול לשכנע אותם לנגן את הרפרטואר הצה"לי, כי האופציה השנייה הייתה לקחת מאג ולעלות ללבנון".
אלא שאז, שביב עצמו נקרא אל הדגל. בהוראת ראש ענף תרבות, בהפסקת האש הראשונה, ב– 12:00 בצהריים, צוות לטרנזיט מקרטע עם הנהג סא"ל דב זלצר ועם חיים חפר. “היעד", נזכר שביב, “היה הגעה למבצר הבופור שזה עתה נכבש, ושכנוע צמד הכותבים הלאומי לכתוב את המנון המלחמה הלאומי". “נסענו דרך מרג' עיון, עלינו על גשר חרדלה ובאנו באיגוף. היום, כשאני נזכר בזה, אני רועד מפחד. הגענו לבופור וראינו את הפגיעות המאוד מדויקות של חיל האוויר, שלא הפילו את המבצר. זלצר, שהיה נשוי לרוזנת איטלקייה, לבש מכנסיים עם מנז'טים, נכנס פנימה ורק אז קלט שנעליו האיטלקיות טובלות בחרא של סוסים. הוא היה מזועזע קשות. חיים לא רצה לנסוע כבר מהבוקר, לאחר ששמע על מותו של האלוף יקותיאל אדם, אבל זה היה בפקודה, במסגרת שירות המילואים, ‘למען תתרשמו, תכתבו ותלחינו'. אני הייתי צריך להביא תוצרת, הם חשבו שאני משוגע.
“ב– 18:00 הייתה אמורה להסתיים הפסקת האש, אז חזרנו לכיוון ישראל. בדרך למטולה ראינו מסוק סיקורסקי עומד כשהרוטור שלו מסתובב. חפר אמר לנהג ‘עצור', רץ לעבר ההליקופטר, השיער שלו, בהלוואה וחיסכון, התרומם באוויר. הוא צעק לטייס ונופף בידיו: ‘אני חיים חפר! קח אותי מפה!'. הטייס, בתגובה, עשה לו תנועה עם היד שיזוז. כשהגענו, שאלתי אותם: ‘אז מה עם השיר?'. הם ענו לי: ‘תגיד להם שילכו קיבינימט'".
קודם כל אבא
ארבע שנים אחרי הפיאסקו בבופור, נפגשתי לרנדוו בפינסקר עם שביב, אז כבר הסולן ונגן הבס של שלישיית טנגו, ועם חברו להרכב, המתופף ז'אן פול זימבריס. שערו היה קצר, פניו היו מגולחים למשעי ודבריו היו נוקבים ונחרצים. היה לו מה לומר על כל דבר - משר הפנים והמלחמה ועד שתיקת האמנים והפטריוטיזם. הוא לא הותיר אבן על אבן. “אם אתה מגיב", הסביר, “אולי תעצבן מישהו. אולי אתה דוחף למישהו מרפק בתחת". – 28 השנים שחלפו מאז, הספיק שביב לדחוף הרבה מרפקים, אבל גם לקבל לא מעט בעיטות בתחת. הוא חזר לקנדה, הפך לנגר, התגרש בפעם הראשונה, שב לארץ, התאהב במיקה קרני, עבר ליישוב הגלילי אמירים, ירד להרצליה, נקלע ל"מחוברים" ונפרד בפעם השנייה.
בדרך הספיק להביא לעולם עוד שלוש בנות, לנגן עם כל דבר שזז פה, להוציא דיסקים, להקליט בחו"ל ולחלום שפעם, לעזאזל, יהיה פה שלום. ותכף גם יסביר לי מה בדעתו לעשות בעניין. אנחנו נפגשים בשנית, לשיחה בת שעתיים וחצי, אחרי פגישה חצי פגישה בהפגנה, בחנייה, בהופעה. בחוץ יורד גשם שוטף. כמה עשרות מטרים מכאן, במורד המדרגות המוליכות לים, המים ניגפים אל החוף. אבל שביב סוער קצת פחות. הוא התרכך מאז. משהו, אולי, השתנה בו.
בכל זאת, הוא כבר בן 62. או שזו הבירה. “זה הדבר הכי מוצלח פה", הוא מחייך ומניף את כוס הגולדסטאר שלו, היישר מהחבית. “יותר מוצלח מ'כיפת ברזל'". אז התחלנו מהסוף. או ממה שבאמת חשוב בחיים, אחרי שכבר ראית, חווית וניסית הכל. "אני אגי לך מה יהיה כתוב על קברי, 'כאן מת מיקי שביב, האבא הכי טוב בעולם'. את זה אני יודע באחריות מלאה, והידיעה הזאת מחזיקה אותי זקוף ונותנת לי את כל הסיבות להתקדם. אני אבא באמת, על החיים ועל המוות. ניקי, בתי הראשונה, כבר בת 33, חיה את חייה בלוס אנג'לס עם אהוב לבה. אנחנו לא מרבים להתראות, אבל נמצאים בקשר הדוק. 'תשמע', היא אומרת לי, 'יש לי חברות שגרות עם ההורים, אבל אין להם קשר איתם כמו שלי יש איתך'. היא מרגישה שלאבא אכפת, שהוא אוהב, זוכר, יודע שהיא זוכרת. היא אמרה לי שהיא זוכרת את מגע ידי על הלחיים שלה.
"ואותו בר אני עושה עם יסמין, בת 16, עמליה, בת 11 וחצי, ותכלת, בת 7 וחצי. שלוש בנותי מהנצח המאוחר יותר, מבת זוג שהייתה נצח בפני עצמה", הוא אומר ומכוון לאקסית, הזמרת–יוצרת מיקה קרני. "הן נשים לכל דבר. אני רב נשים. הייתי יכול להיות אבא לעשר כאלה, והן היו עושות את העולם טוב יותר, כי הוא מתקלקל בקצב הולך וגובר. ואם אתה יכול לעשות משהו כדי להזים את הרעה החולה, זה לגדל צאצאים טובים יותר. אני דורש מהן מצוינות, רק מפני שהן יכולות. אני גידלתי את הילדות האלה. הייתי חוליה עורפית. הייתי בבית כשבת הזוג הצעירה והחרוצה הייתה בחוץ, בארץ הקריירה, ואני לא מתחרט על כך, זו הייתה זכות גדולה.
"מה זה להיות גבר? זה לשים את הזכריות שלך בצד . חוץ מלהניק, עשיתי הכל. אני רואה איזה יחסים יש לנו, אני מוצף באושר אמיתי כשאני רואה אותן, ואני יודע שכשאני אחדל, הן ימשיכו אותי. יסמין, הבכורה, כבר עשר שנים פסנתרנית. קלאסי. באמת מוכשרת. לומדת עכשיו יסודות של מוזיקה מודרנית ושולחת אלי את כל המטלות - בלוז, סווינג - לקבל ממני משוב. היא כל כך מרגשת אותי. אני רואה לאיזה עומק היא מגיעה. כשצאצא שלך עושה בדיוק מה שאתה עושה, והוא נשמה מומשכת, יש לה באופן מובהק את הממיר, הממשק והמטען לחבר את נפשה לצינור המוזיקה. אני רואה שהיא שם וזה כביר. אתה מבין את הגדולה שלה ושיש לחיבור ביניכם משמעות".
שביב. צילום: אסף קליגר
אבל הנצח שלו, שלא כמו באגדות, היה זמני. כבר חלפו שנתיים מאז שמיקי נפרד ממיקה, האישה של חייו. "בהתחלה זה קשה, אחר כך אתה יוצא החוצה. איך איש נולד? כמו תינוק", הוא מחזיר בפרפראזה על הכבש ה– 16, אבל מהר מאוד ההומור שוקע לתוך המציאות. "בהתחלה היה מחריד . זו כריתה ללא אלחוש. זה היה גיהינום. אני לא נתפסתי בוגד , רק התבקשתי לעזוב. ועזבתי. לא הייתי זכר מצוי שהולך עם הראש בקיר ואז הבנות סובלות. לימים, ארגנתי את נפשי, ירדתי מהפסים, עפתי מהמסלול, האטומים שלי פוצחו, ובעצם קברתי את עצמי הקודם כדי ללדת את עצמי החדש, אחרי שנה וחצי של אבל. אין לך אלא לפעול ככה, אתה לא יכול להמשיך את החיים מהמקום ההוא. אם זה לא הרג אותי, אז לא יהיה משהו כזה שיהרוג אותי".
יותר קשה מטירונות
זה מיקי, זה שביב. העברית שלו מצוחצחת, רהוטה, משויפת ומחודדת. קשה להאמין שהוא, בנם של פליטים, העביר כשליש מחייו הרחק מכאן, בקנדה הקרה. "ההורים שלי שרדו מאורעות איומים, ברחו מאירופה המדממת, נכלאו בקפריסין, באו לישראל כשרק בגדיהם לגופם, אשכנזים מקופחים, אבל אבא שלי לא התלונן, הוא היה איש חרוץ. גדלתי בעג'מי, ג'בליה, בין יפו לבת ים, ונולדו הרופא מס' 10. היה יפה. יש לנו בבית תמונות של טיול בשבת עם העגלות, כשסבא וסבתא לבושים במיטב המחלצות, כולם נראים אפנדים, כמו בפריז, הלומי ניחוח החופש במולדת החדשה. ולא ידעת מי אשכנזי ומי ספרדי, לכולם היו שפמים.
"הבית שלי היה דבוק למסגד . בגיל 3, כשהשמרטפית ואני היינו בחצר, המואזין היה עובר לידינו ועולה לשדר, לא לפני שהוא היה צועק על אשתו, מקלל בדרך למעלה ורק אז מתחיל להתפלל. ברגע שהיה מתחיל לשיר, הייתי שומט את מכנסי ואומר 'קקי', כדי שהשמרטפית לא תפריע לי להקשיב לו. אהבתי את השירה שלו, זה היה מופלא. לא ידעתי שאלה פסוקים מהקוראן, בשבילי זו הייתה מוזיקה".
"ובגיל 6 קיבלתי שני תקליטים מממפיס, ריצ'ר הקטן וג'רי לי לואיס. לפני שנתיים, כשהייתי בממפיס, הקלטתי את התקליט האחרון שלי ב– 52 קות אצל רולנד ג'יינס, הגיטריסט של לואיס. הוא נפטר עשרה חודשים לאחר מכן". ואז הגיעו שנות – 60. זו הייתה תקופה סוערת ואנרגטית, כשלהקות הקצב נאבקו על לבם של צעירי תל אביב ורמלה. "גרי אקשטיין גר מולי ברחוב בחולון. הוא היה בצבא. פגשתי אותו ואת הלהקה שלו, 'הכוכבים הכחולים', באיזה מועדון", מספר שביב, "בעין אחת ראיתי חשפנית ובעין השנייה צפיתי בגרי עומד על הבמה ומסביר לקהל שלא הספיק להתאמן היום. טוב, הוא בדיוק יצא ממחבוש. אז העולם היה אחר. אנשים כתבו שירים. היום, יש ים של יצרנים, אבל אין גודש טוב, בטלוויזיה מוכרים לך אותם מוצרים".
"אבי עבד במכון טקסטיל וקיבל הצעת עבודה, ואני נשארתי שם במקום להתגייס. כשהגעתי, בגיל 15, ראיתי את המאנקיז ואת הדורז עושים את 'פיפל אר סטריינג'' אצל אד סאליבן. כשהייתי כמעט בן 16, חבר כבד לשון, עמוק באל-אס-די, בסיסט, הזמין אותי לקונצרט. אלף איש, בחוץ עישנו, הכל היה חופשי, ובפנים המתופף ניגן סולו עם הידיים והזמר הביא לו מיקרופון כמו בחתונה, כי היו רק ארבעה מגברים. ללהקה קראו לד זפלין".
"בדרכים. במועדון. ניגנתי בס באיזה תזמורת. לה היה גם חבר בסיסט, אבל היא עזבה אותו והלכה איתי, כי הייתי בסיסט טוב יותר. כמה חודשים אחר כך, בדטרויט מוכת הקרח, הטלפון צלצל ליד המיטה במלון. שמעתי את קולו של מיכאל תפוח שואל אותי: 'בא לך לבוא לנגן עם אריק ושלום?'. זה היה המופע המשותף ב-79'. בת הזוג שלי נרעשה: 'רק הכרנו ואתה כבר נוסע?', אבל ידעתי שאני לא הולך לפספס את ההזדמנות, זו הייתה משאת נפש".