בדברי ימי המוזיקה הישראלית היו סוגים רבים של כישרונות. מלחינים דגולים, כותבי טקסטים חכמים, זמרים עם גרון שמחובר ישר לשמיים, נגנים עם ניצוץ מיוחד. רק מעלה אחת ניתנה כאן במשורה - הקוּליות. מה זה קוליות? זה סטינג מחייך בימי פוליס הראשונים, זה ברוס ספרינגסטין מתנועע, זה דיוויד בואי בכל מצב.
סוג של כריזמה בלתי מוסברת, שפשוט נמצאת שם סביב הזמר, כהילה, וגורמת לך לרצות להיות כמוהו. או לפחות לקוות שהוא יהיה אחיך הגדול. אצלנו זה כמעט לא קיים. אולי משום שמיטב הזמרים שלנו תמיד מנסים להיות “רציניים" ו"משמעותיים". ואולי כי במדינה הזאת מוזיקאי צריך כל הזמן להתאמץ כדי לשרוד, ואין דבר פחות קולי ממאמץ. לא פלא שגם אלה שהחלו את דרכם במשבצת הקוליות (ע"ע מאור כהן), מסיימים כפרסומת לפיצה. לך תהיה קול בישראל, כשאתה דדי.
“מהפכן" מגלה יוצר סקרן בתהליך של חיפוש. “אוהבת אותי" הוא בלוז כובש ו"יש לי טלוויזיה" הוא שיר feel good , כמו שרק בנאי וברכה ידעו פעם לייצר. עכשיו אפשר לחכות באופטימיות לאלבום חדש של משינה. נדמה לי שזה יהיה הדבר האמיתי.
התרעות פיקוד העורף