כנסייה עירומה: כנסיית השכל מוציאה תקליט אוסף אנפלאגד

שוב מצלצלים פעמוניה של "כנסיית השכל", כשעוד בייבי שלהם הגיח לאוויר העולם. הפעם זהו "אפילו אז" (מילים ולחן: רן אלמליח), סינגל ראשון מתוך מופע אנפלאגד - "כנסיית השכל מתפשטת", שהוקלט כולו בהופעה חיה במועדון הזאפה התל אביבי במסגרת סיבוב הופעות ארצי.

השיר נמצא במקור באלבומם האחרון, "הבית כה רחוק", שבו שיתפו פעולה עם התזמורת האנדלוסית. כעת יוצא השיר לראשונה, בעיבוד חדש ומרגש ברוח המופע האקוסטי.

"כנסיית השכל", מאבני היסוד של הרוק הישראלי, יוצרת מופע אקוסטי לראשונה בקריירה המוזיקלית הענפה שלהם. 22 שנים, 8 אלבומים, הביאו לאוסף מרשים של להיטים הנעטפים כעת בעיבודים מיוחדים, אינטימיים, חשופים ומרגשים. צלילים אותנטיים עוטפים את כל אלבומיהם ומו־ פעיהם בסאונד עשיר וסמיך.

ב"כנסיית השכל מתפשטת", שיוצא עכשיו לסיבוב מחודש - בעקבות מופע מוצלח בפסטיבל הפסנתר האחרון - כל שירי "הכנסייה" עברו עיבודים מחודשים, במטרה לחשוף אותם בגרסתם האינטימית, עירומים וטהורים, הכי קרובים לאורגינל.

במופע מנגנת ה"כנסייה" את מיטב להיטיה, ביניהם גם שירים שלא ביצעו בהופעותיהם בשנים האחרונות: "מיטות חולות", "אנחנו לדרכים", "פרפרים", "רעפים", "אני מאמין", "למאיה יש אקדח", "היינו עושים אהבה", "תגידי שטוב", "תרימי את הראש", "ידיים למעלה", "איך זה מרגיש", "שום דבר לא יפגע בי", "תנו לי לשתות", ועוד רבים וטובים. למופע מצטרפים גם כלים אקוסטיים ייחודיים כמו יוקללי, כלי הקשה, מלודיקה ועוד.

בניגוד לטרנד היציאה לחופשי של סולנים של להקות מיתולוגיות, ע"ע יובל בנאי ומוקי, חזן טוען שהשלם שווה יותר מסכום חלקיו, ומשכשך בביחד של הלהקה שנבנה עוד מילדות בשדרות.

״במופע הזה אנחנו מתעסקים בשקט שבין הצלילים. זה משהו אחר שלא היה לנו בעבר. קוראים לו ריכוז", הוא אומר.

״בהופעות רגילות, אם מתפלק לנו משהו, אז זה בתוך דיסטורשנים. פה שומעים כל צליל, וזה דרש מאיתנו אקסטרה האזנה זה לזה".

"זה לא מתוך שעמום. אם היינו משתע־ ממים, היינו מתפרקים. אבל זה בא בהחלט לעניין את עצמנו. אנחנו פחות מסתכלים על כך שאוהבים אותנו. אלה רעשי רקע. אנחנו יותר מתרכזים בתהליך של למידה. איך לשפר את עצמנו. זה משפר את יכולת הביטוי שלנו. זה מה ששומר אותנו טובים. זה גם מה שמעיר אותנו, אחרי כל כך הרבה שנים. אנחו צריכים לעניין אחד את השני כל הזמן".

"זה מתחיל מזה שאנחנו מכירים מילדות, מהשכונה, מהבית ספר, לא כמו להקות שמגיעות לתל אביב ומתאחדות. אנחנו מבינים לנפשו של השני. אנחנו קודם כל חברים. אין אצלנו אנשים שיש להם שאיפות לעשות דברים לבד, כי אנחו מבינים שהביחד הוא יותר טוב".

״אני אישית מרגיש מספיק טוב בקבוצה, ולא מדגדג לי לעשות משהו לבד״.

״אבל זה תמיד מגיע מסיבות לא נכונות, כדי להוכיח משהו למישהו״.

״אני יכול להגיד עלינו, שזה לקח שנים והרבה אלבומים, עד שהגענו לאלבום האח־ רון עם האנדלוסית שבו כבר עשינו מוזיקה ערבית מובהקת. זה חלחל לאט לאט והתעצב לאלבום. זה תהליך שעברנו. אנחנו עושים את זה לא בגלל שזה טרנד״.