אחרי עשרות שירים בפנתיאון הישראלי, תלמה אליגון-רוז מגשימה חלום

הנסיך הקטן חוזר. כ-70 שנה לאחר היעלמותו של הטייס־הסופר אנטואן דה סנט־אכזופרי, יצירת המופת שלו, שהפכה לספר הצרפתי הנקרא בעולם, רואה אור בתרגום חדש לעברית, שהופיע בהוצאת מחברות לספרות. ״הגשמתי חלום ישן״, אומרת בביתה, בגני יהודה שבסביון, המתרגמת שלו, תלמה אליגון־רוז, זאת שהבטיחה לנו בעבר ״יונה עם עלה של זית״, המציאה את ״הצריף של תמרי״ וגם שאלה בשביל כולנו ״איפה את, אהובה?״.

״קראתי לראשונה את 'הנסיך הקטן' כשהייתי בת 9 ולא הבנתי הרבה״, היא מודה. ״כשחזרתי אליו, לפני הצבא, התחלתי לאהוב אותו, כי פתאום הבנתי את הכתוב בו. מאז הוא מלווה אותי, וגם כעת, לאחר שתרגמתי אותו מצרפתית, אני חוזרת אליו שוב ושוב כדי להתרגש ולבכות איתו, כשבכל פעם מתגלה לי רובד אחר בו.
 

״ברור ש׳הנסיך הקטן' לא היה במציאות. סנט־אכזופרי ניהל דרך הספר דיאלוג פנימי עם הילד שבו״, מפרשנת אליגון־רוז. ״בכתיבה שלו הוא נוגע בנקודות הכי עדינות בנפש שלנו. סנט-אכזופרי כתב את הספר ב־42', בעיצומה של מלחמת העולם השנייה וקרוב לשבע שנים לאחר שכמעט נספה בהתרסקות מטוס בסהרה. אולי באמצעות הספר הוא מנסה להתחקות אחר התום שאבד לאנושות וצוחק על החומרנות של המבוגרים״.
 

״המתנתי עד שעברו 70 שנה מאז היעלמותו של סנט־אכזופרי, כשעם פקיעת הזכויות עליו, הוא הפך לנחלת הכלל. אני מתרגמת דברים שאני מתאהבת בהם. כך גם עם שירים, שעם תרגומם אני מביאה אותם אלי, כשבתרגום מוטבע הדנ״א שלי. השפה משתנה עם השנים, וטבעי שיחזרו ויתרגמו ספרים מחדש. יש האומרים שהתרגום שלי יותר קרוב לילדים, אולי מפני שאני ילדותית כזאת״.
 

לדבריה, לא רק שבעת התרגום שלה דמיינה ילד מקריא אותו, אלא שסיגלה לעצמה טכניקה מאוד מסוימת. ״כשאני עוסקת בתרגום, אני בו־זמנית מקריאה מה שאני כותבת״, היא מספרת. ״ההבדל בין התרגום הנוכחי לבין כל תרגום קודם שלי, הוא שהפעם פשוט לא הפסקתי לבכות״.
 

היתרון של אליגון־רוז לעומת סופרים ומתרגמים אחרים הוא שאיננה מחויבת להתדפק על דלתה של הוצאה לאור ולהציע את מרכולתה. היא המו״לית של עצמה. לפני שנים רבות הקימה עם בעלה, יורם רוז, ארכיטקט בהכשרתו, את הוצאת הספרים כנרת, שהתמזגה עם הוצאות זמורה־ביתן ודביר. ״יורם הוא אחד הבעלים והמנהל״, היא מעידה. ״אני בעסקים לא כל כך מבינה ועושה בהוצאה מה שאני אוהבת, בעיקר בתחום ספרי הילדים ובתרגום ספרי מופת. בשבילי תרגום ספר כמו 'הנסיך הקטן' זה כמו לטפס על ההימלאיה. אם אחרים יוצאים לטיולי אקסטרים, זה האקסטרים שלי״.
 

מאחורי הקמת הוצאת כנרת מסתתר גם סיפור. ״שבת אחת נסענו לאמא שלי (העיתונאית עפרה אליגון - יב״א)״, מספרת אליגון־רוז. ״באותו ביקור העליתי רעיון לכנס בספר את הסיפורים שסיפר תמרי הנגר בסדרת 'הצריף של תמרי' לאזמרלדה החתולה, בלעם החמור וצבי הצב. כשהתייעצתי עם אמי היכן להוציא את הספר, שאלה 'למה שלא תוציאו את הספר לבד?'. על רקע הנוף שנשקף מהבית שלה קראנו להוצאה 'כנרת'״.

ההוצאה היא מבעלי רשת חנויות צומת ספרים, שאת שמה היא הגתה. כשאני מזכיר לה שהיו האשמות על כך שמבצעי הרשת, ובראשם ״ארבעה במאה״, דרדרו את הענף, מתקוממת אליגון-רוז. לטענתה, המבצעים דווקא הגבירו את המכירות, הפכו את הספרים לנגישים יותר עבור הקהל הרחב ולא פגעו בהכנסות של הסופרים. ״'חוק הספרים', שנועד להיטיב עם הסופרים, בסופו של דבר פגע בכל הענף וכולם בוכים עכשיו", היא משיבה לביקורות.
 

"אם ההוצאה שלנו מכרה לפני החוק 80% ספרים חדשים והשאר מהמדף, מאז התהפכו היוצרות ורק 20% מהספרים הנמכרים הם חדשים. מי שבעיקר אוכלים אותה הם סופרי הביכורים שאת ספריהם אי אפשר למכור בהנחה כשנה וחצי מאז הוצאתם לאור".

"כל עוד יהיו סופרים, הענף יתקיים וימשיכו להוציא לאור ספרים".
 

אליגון־רוז נולדה בתל אביב ובגיל 9 עברה עם משפחתה לשכונת הלל, במזרח רמת גן. כילדה, חניכת הצופים, היא גדלה על שירי ארץ ישראל. לימים גילתה שירון של פעם, שהיה חביב במיוחד על אביה, אליעזר. בהיותה בת 16 הוא לקה בהתקף לב והתמוטט אל זרועותיה המושטות. באווירה התרבותית שהייתה בביתה ניגנה בפסנתר מגיל 8 ואהבה מוזיקה קלאסית. כעבור שנים רבות למדה בבית הספר לשירת המקהלה וברימון. לצד יתר עיסוקיה אליגון־רוז שרה במקהלה הקלאסית של רמת גן.
 

אליגון־רוז, זוכת פרס אקו"ם למפעל חיים על שם נעמי שמר, חיברה ספרים, מחזות וליברית לשתי אופרות, אבל היא מוכרת בעיקר כפזמונאית. את שירה הראשון, "לאבא שלי", כתבה כהנצחה לאביה. אמה התפעלה מכתיבתה והראתה את השיר ליפה ירקוני, שממנה הוא התגלגל לידי המלחין-זמר נמרוד טנא, וכל השאר היסטוריה.
 

השיר השני שלה שהתפרסם היה "שלוש אהבותי", בשנת 68'. כשאליגון־רוז למדה באוניברסיטה, היא החלה לעבוד בחברת התקליטים החדשה דאז CBS, לימים NMC, שם פגשה את חוה אלברשטיין, זמרת הבית הצעירה של החברה. עם השיר, שהולחן בידי מוני אמריליו, נרקמה ידידות בין השתיים. שיתוף הפעולה ביניהן כלל את תקליט הילדים "טיקליטון". אמריליו גם הלחין למילותיה את "רקפת", השיר שעמו זכתה רוחמה רז בפסטיבל הזמר והפזמון ב־77'.
 

כעבור שנה פרץ השיר "איפה את, אהובה?", להיט הענק של יהורם גאון. "יום אחד ביקש ממני סיימון שמידט, מנהל CBS לקפוץ לבית שלו", היא משחזרת. "הוא ניגש לפסנתר וניגן בהתלהבות את 'איז'ה', שיר ארגנטינאי. היו לו חושים מחודדים. הלכתי הביתה לכתוב מילים עבריות לשיר. כדי שלא אשכח את הלחן, סיימון צייד אותי בתקליט בשפת המקור. 'איז'ה' נהפך ל'איפה'. לא הבנתי מילה בספרדית, אבל תפסתי כנראה את רוח השיר.

גאון. "לא הבנתי מילה בספרדית, אבל תפסתי כנראה את רוח השיר". צילום: אריאל בשור

"עם השיר הזה היה לי קטע מאוד מצחיק", אליגון־רוז שולפת סיפור. "פעם, כשנסעתי במונית, בדיוק השמיעו ברדיו את 'איפה את, אהובה?'. הנהג הסתכל עלי דרך המראה ושאל  'מה אחת כמוך, יעני ווזווזית, מבינה בשירים כאלה?'. שתקתי לרגע. היה נדמה לי שאם אציג את עצמי כמחברת השיר, הוא יחשוב שהתחרפנתי. בסוף לא התאפקתי ואמרתי לו 'תשמע, אני כתבתי את השיר'. הוא לא האמין. לא הייתה לי ברירה אלא לשלוף את תעודת הזהות. הוא היה מופתע ועצר את המונית. כשהתעשת, התעקש להסיע אותי בחינם".
 

מבצע השיר, יהורם גאון, היה לבכיר זמרי שיריה. תוך שנתיים חיברה לו על בסיס לחן ברזילאי את "אל תשטה באהבה", עוד להיט מרעיד לבבות. הקשר הפורה ביניהם נמשך עם "אגן היום התיכון", בלחנו של משה וילנסקי, ועם "שמש עולה" בלחנו של מישל פוגין.
 

באותה שנה, 77; חיברה אליגון־רוז את אחד משיריה המרגשים ביותר. "כשהתבקשתי לכתוב שיר לפס הקול שהלחין דובי זלצר ל'מבצע יהונתן', סרטו של מנחם גולן, הסתייגתי", היא מודה. "הנושא נראה היה לי יותר מדי מלחמתי. קרלה קמחי, ממנהלי CBS, נעלה אותי בחדר ואמרה שלא תשחרר אותי עד שאכתוב את השיר. אני לא אוהבת לכתוב בפקודה, אבל זה יצא. לפני שיהורם גאון ביצע את השיר 'ארץ צבי', חתמתי תחילה על השיר במחאה א. גלעדי. לקח לי זמן עד שתפסתי את הילדותיות שבכך וחזרתי בי.
 

"בקיץ 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, שמעתי בדרך הביתה ברדיו את השיר שאותו ביקשה צעירה בקול שבור להשמיע לזכר אחיה, רב סרן רועי קליין, מגיבורי אותה מלחמה, שיר שהיה אהוב עליו במיוחד. לא הפסקתי לבכות לאחר מכן על הקצין המצטיין שהקריב את חייו למען הצלת פקודיו. לימים הוספתי בית לשיר והקדשתי לו".
 

לאליגון־רוז שמור מקום בכותל המזרח של מחברי השירים בימי מלחמת יום הכיפורים. "קובי אשרת, מלודיסט יוצא מהכלל, הוא המלחין שאיתו הכי הרבה שיתפתי פעולה", היא מציינת. "המלחמה פרצה באזור שהיה מוכר לי מאוד, כמי שערכה בו תחקירים וסיורים רבים כרקע לתוכנית שכתבתי ללהקת פיקוד הדרום. כך מצאתי את עצמי רוכבת בלב המדבר בשיירה של סיירת גמלים, ונוסעת בקומנדקר עם מגלי מוקשים שפילסו את הדרך כדי להגיע לקדש ברנע. המלחמה הוציאה אותי בטלטלה מההיסטוריה אל פחד נוראי מפני חורבן בית שלישי.
 

"השיר המפורסם ביותר של קובי ושלי מאותה תקופה הוא 'אין לך מה לדאוג', המוכר גם כ'תחתונים וגופיות'", אליגון־רוז ממשיכה בסיפורה. "קובי חזר מאובק לחופשה משירות המילואים בדרום. 'אנחנו חייבים להציל את המורל של המדינה', אמר. מתאים לו לדבר כך. עד היום קובי מאוד מעורב. הוא השאיר קלטת עם לחן שלו. לך תאלתר מילים תוך יום. אז צדה את מבטי גלויה ששלח אחי, גיורא, מהחזית. מה שכתב משם נכנס לשיר. עוזי פוקס, שגם ביצע את 'ילדונת' שלנו, הפך את השיר מהגלויה לשלאגר אימים.
 

"עוד שיר שכתבנו בעיצומה של אותה מלחמה, היה 'גשם בעתו'", מוסיפה אליגון- רוז. "השיר הזה, שיר אהבה ששרה נערה תל אביבית לחייל בגולן, בא עם הגשם הראשון, שאכן הגיע אז בעתו, אבל הקשה על החיילים בשטח. מבצעת השיר, רותי נבון, הייתה בין זמרי תוכנית הטלוויזיה 'ראש כרוב', שאת התסריטים שלה כתבתי. גלי עטרי, משתתפת אחרת בתוכנית, ביצעה ב־79' את 'דרך ארוכה', השיר שקובי ואני חיברנו לפס הקול של 'דיזנגוף 99', סרטו של אבי נשר. שם גם ניתן לשמוע את 'לילה לי', שיר שכתבתי ללחן מקסים של יוריק בן־דוד, שאף מבצע אותו".
 

לאליגון־רוז היו שתי הצלחות טלוויזיוניות גדולות נוספות. תחילה שיר הנושא לסדרה "הצריף של תמרי", שכתבה עם אשרת ושרה ריקי גל. "השיר מתייחס לילדותי", היא מציינת. "חוף הכורכר שבשיר הוא החוף הסמוך לשכונת מחלול, וליד בית החינוך על שם א"ד גורדון שבו למדתי, ומקירותיו נדף ריח הים. שיר אחר מהטלוויזיה היה 'החתול שמיל', מתוך תוכנית 'מועדון החתול שמיל', בכיכובו של נתן דטנר. את השיר, שהלחין יגאל חרד והקליט שמוליק בילו, הקדשתי לחתול אמיתי מהשכונה שלנו בתל אביב".
 

ב"שלוש אהבותי", אלבום אוסף כפול שהוציאה אליגון־רוז בשנת 2010 ב-NMC, היא אירחה זמרת קרובה במיוחד ללבה - בתה הצעירה, אביגיל רוז, שאותה לקחה לידיה כמנהלת אישית. בנה הבכור, איתמר, למד משפטים ועוסק בבימוי סרטים פוליטיים תיעודיים. אחיו, דניאל, למד כלכלה ומועסק במערך השיווק של הוצאת הספרים.
 

אליגון-רוז, מחברת השיר "יונה עם עלה של זית", הייתה גם ממקימות תנועת שלום עכשיו. "כתבתי אז את השיר בהשראת הציור של פיקאסו, שבו קרא הוא לסיום מלחמת האזרחים בספרד. היה בו כאב על המאמצים שהשקעתי עם חברי בשלום עכשיו, שלא נשאו פרי. לאחר חתימת הסכמי השלום עם מצרים, פרשתי מהתנועה כשנהייתה יותר מדי פוליטית בשבילי. דגלתי רק בפעילות א-פוליטית. לאחר שנים הבנתי שטעינו כשלא הפכנו למפלגה פוליטית. זאת גם הטעות של מארגני המחאה החברתית ההמונית שלא ניצלו אותה להקמת מפלגה".

ומה עם היונה?
"היונה עדיין לא נחתה כאן, אלא רק ביקרה ועפה לה. שלום ייכון אם נמצא לצדנו מדינה פלסטינית ולא ארגון טרור. אלה שמנעו אצלנו את השלום, הביאו עלה תאנה, לא עלה של זית. מהו חוק הלאום שניסו להעביר בכנסת? החוק הזה גמר אותי וגם הוליד אותי מחדש. מה שאני דוגלת בו נמצא במגילת העצמאות. זה לא הופך אותי לשמאלנית".