40 שנה היה עמיקם רוטמן מזוהה עם הרדיו ולא התפתה לחצות את הקווים אל הטלוויזיה, דוגמת אי אלה מחבריו שם. ב"אור ראשון" וב"אלה החיים", תוכניות הבוקר שלו ברשת ב' של קול ישראל, הוא היה פותח למאזיניו הקבועים את היום בסקירת העיתונות בהגשה לא מכופתרת, פטפט איתם על דא ועל הא ופינק אותם במוזיקה איכותית. יום אחד אמר יפה שלום למאזיניו הנאמנים, הוריד את מתג המיקרופון ונעלם להם מהרדאר.
בעודו משדר עדיין ברדיו, הם הפכו את מה שהיו מרפאת הקיבוץ והמזכירות שלו ליחידות אירוח, צמודות לבית הכפרי שהקימו. לידם פתחו מסעדה קסומה, הנראית כמקום מהאגדות. מאיה, אספנית אובססיבית, כפי שהיא מתארת את עצמה, עיצבה את המסעדה עם הרבה השראה. במרכזה נבל מרשים, שבצליליו היא, נבלנית מיומנת, מענגת את אורחיה, כשבמקביל שומעים את קריאות המואזין מהיישוב הסמוך. ממזרח נשקפים פיסת התכלת של הכנרת ומצוק הארבל. הרגשה אלוהית.
"עצוב לי על מה שקורה ברדיו. אין ספק ששידור ציבורי מאוד חיוני, בתנאי שיהיה עצמאי, והרשות, שמפעילה אותו, לא תהיה תלויה בשלטון ובפוליטיקה. שהמינויים בה יהיה על פי כישורים ולא קשרים. אם זה יהיה כך, זו תהיה הדמוקרטיה בהתגלמותה".
"זה גדול עלי. בוא נאמר שעם השקט שיש כאן התחברתי לעצמי, בלי זמזומים ברקע. אולי זה לא נכון לאיש תקשורת בעבר לומר את זה, אבל מתברר שאפשר לחיות בלי חדשות. פתאום זה הפסיק להיות רלוונטי לגבי.
התרעות פיקוד העורף