אולם בדמינטון במרכז ספורט בדרום תל אביב. בין המתאמנים נצפית אישה החובטת שוב ושוב את הכדור אל הקיר, ואגב כך משחררת אגרסיות.
רק כשמתקרבים אליה, מגלים שזאת הזמרת נתנאלה. "את?", אני שואל אותה. "כן, זו אני", היא משחררת חיוך. "אבל המתאמנים כאן לא מכירים אותי. בספורט אני כמו כולם, בלי שום הבדלים ומאוד נהנית מזה".
"אני אותה נתנאלה של פעם, אבל בשנות האלפיים", היא מצהירה. "אם היה איזה מבקר שבא בטענות על שלא הגשתי את שירי העבר כמו לפני שנים, הוא פשוט אדם מאוד מיושן, שלא מסוגל להשלים עם זה שלמדתי באקדמיה למוזיקה והתפתחתי עם הזמן. אני לא רק הזמרת של שירי ארץ ישראל הישנה והטובה כפי שהייתי. בשנים שלא הייתי כאן ספגתי תרבויות אחרות, כולל הרבה רוק סקנדינבי. הוא מושפע מרוק אמריקאי ובריטי, אבל בעל צביון אחר, שונה במקצת. אם זוכרים אותי כזמרת הנוגה עם הגיטרה, כיום זאת פשוט לא אני".
״המוזיקה שאני עושה כיום פונה לקהל צעיר ואיכותי, אם כי אני לא בטוחה שזה מה שרוצים לשמוע צעירים בגיל העשרה״.
״בחרתי את יזהר יחד עם רוני, המנהל האישי שלי, שהוא גם בן זוגי. חשבנו על כל מיני מפיקים מוזיקליים, ויזהר, עם השילוב שיש אצלו בין רוק לבין מוזיקה אתנית, בעיקר אירית, נראה היה לנו כהכי קרוב למוזיקה שלי היום. השמעתי לו שירים, הוא אהב את מה ששמע, נוצרה בינינו כימיה מתוך סקרנות הדדית, ומזה יצא שיתוף פעולה משגע״.
נתנאלה, ששרה, על התלולית, את להיטה הראשון, ״היה לי חבר, היה לי אח״, מאת יורם טהרלב ויאיר רוזנבלום, קנתה את עולמה מיד לאחר שהשתחרדה, כשביצעה (במדים) בפסטיבל הזמר והפזמון את ״שיר היונה״, של שמרית אור ומתי כספי. היא הייתה כוכב שביט, כשלאחר תקופה קצרה שבה קטפה כל הישג אפשרי, נעלמה לפתע מהנוף.
״נראה לי שאז עברנו את גבול הפחד בין טנקים שרופים וגופות. ראינו את המוות מול העיניים. בהרבה מקומות החיילים היו די אפתיים. הם היו יושבים מולנו, אבל בכלל לא היו איתנו. היו מהם שקיללו אותנו, הג׳ובניקים״.
״לא רק. בשוודיה מצאתי את השקט שכה היה חסר לי כשהשתחררתי מהצבא. הלחץ של הקריירה העיק עלי. לא הסתדרתי עם זה. הרגשתי שאני פועלת לפי לחצים שהופעלו עלי מכל מיני כיוונים, ביניהם מפיקים, אמרגנים וחברות תקליטים. אף פעם לא הייתי אחת שמוכנה להתפשר וזה גרם לבעיות. גם חיפש-תי את השקט ליצור. והוא חיכה לי בשוודיה. באתי לחצי שנה ונשארתי״.
״לשוודים קשה לקבל זרים, ודווקא הם נאלצו להתמודד בשנים האחרונות עם הגירת ערבים ואיראנים למדינה בעקבות המלחמות השונות. כזרה, דווקא התקבלתי יפה, כולל בסיבובי ההופעות שלי ברחבי סקנדינביה. זה תרם לי הרבה כזמרת״.
"בעניין הזה, לא היו לי שאיפות מי יודע מה. אלבום פולקי במהותו, שהוצאתי שם, חציו בשוודית, חציו בשפות אחרות, לא נמכר במיוחד. אז לא. העיקר שאני פה. היה לי מוזר להופיע בפני הקהל בסקנדינביה. אף פעם לא היו לי אשליות שהוא הקהל שלי. לו רציתי, יכולתי להופיע שם באנגלית, אבל התעקשתי להופיע בשוודית, וכך קצת להתקרב״.
תקופה ארוכה הייתה בין כאן לשם. את ילדיה, עלמה (26) ונמו (23), העדיפה ללדת בשוודיה ״כדי שתהיה להם עוד אזרחות״. הם חיים בשטוקהולם. עלמה למדה אדריכלות לתואר שני הרחק באוניברסיטת סידני, באוסטרליה, בעקבות מלגה שקיבלה. נמו עומד להתחיל לימודי ביו־רפואה. לדברי נתנאלה, שניהם דוברי עברית והם אוהבים את הארץ, ״אבל הם שוודים כאלה״.
״לא, אני מאפשרת להם לחיות את חייהם. עם נמו אין מה לדבר. שילמד. לעומתו, עם עלמה, שהיא עם תואר, יש לי דיבור. אולי״.
״ועוד איך. פגשתי אותו בקוקטייל במלון, לפני הפרמיירה בקולנוע ׳שחף׳ דאז. לא היו צריכים להציג אותי בפניו. ׳זאת את, נכון?׳, הוא שאל ואמר שאהב מאוד את הביצוע שלי״.
״אני לא חושבת שבמופע הזה הקהל ציפה שאשיר לו את ׳אלי אלי׳. זה לא מסתדר עם החומרים החדשים שלי ויותר מתאים לערבים שבהם אני מופיעה לבדי עם הגיטרה״.
״מאוד ריגש אותי כשאהוד הציע שנשיר יחד את ׳עוד זמן׳, שכתב בתקופה שמתי (כספי) שהה בארצות הברית. מהדואט שלנו הוא קיבל את הביטחון לשיר בהופעות (עם עפרה פוקס, רעייתו - יב״א), ואילו אני זכיתי ב׳לא דיברנו עוד על אהבה׳, אלבום שלם שבו שרתי משיריו״.
בשיא מופע ההשקה שנערך ב״זאפה״, הצטרפה אל נתנאלה אורחת הכבוד שלה, יהודית רביץ. הכימיה בין השתיים שבתה את לב הקהל. ״יהודית אישה נורא מצחיקה. כשאני רק רואה אותה, ישר אני מתחילה לצחוק״, אומרת נתנאלה.
״אתה רואה, נשארנו אחרי הכל חברות״.
״הלוואי״.
התרעות פיקוד העורף