ערב, חרש מתגנבת הלבנה/ הפליטים אשר הנצו משפילים עיניים עייפות/ אמהות עייפות אז ישירו שיר ערש/ נומי ילדתי המגורשת". מאחורי שורות אלה המככבות באחד מארבעת בתי "שיר מחאה" – לא עומד משורר ידוע או פזמונאי מיומן, אלא דווקא אחד מבכירי המלחינים כאן, שחורג מעולם הצלילים שעמו הוא מזוהה ועולה עלי בריקדות בנושא חברתי דווקא.
"מוזיקה ומחאה זה צירוף שלא תמיד עובד יותר מדי טוב. כי מי שרוצה למחות ושקולו יישמע ברבים, שילך לכיכר העיר. אבל לא יכולתי להבליג וכתבתי.
לא נראה לי שלנו, האמנים, יש איזו תקפות במציאות של היום. יחד עם זאת, אם בוער לך משהו, חשוב שלא תמנע מעצמך מלהגיד אותו. אבל אני לא עד כדי כך מגלומן כדי לצפות שדברי המחאה שכתבתי ישנו משהו".
"לא, היא לא מתסכלת אותי מפני שאני עושה את הדבר שלי. עם זאת, אני מצטער על ההימנעות מדיאלוג עם קהלים יותר רחבים וכועס על שמוזיקה אמנותית, שנכתבת כיום, מתויגת על הסף כמוזיקה לא נגישה. כשיצירות שלי נוגנו בקונצרטים בחברת יצירות אחרות, תגובת הקהל לגביהן לא נפלה מהתגובה ליצירות הקלאסיות שנוגנו שם. כי כשהקהל מגיע, הוא נהנה. יש כאן בארץ שורה של מלחינים, הכותבים מוזיקה פנטסטית, שבהינתן התנאים
"בכל מקרה אני לא חושב שהיו פונים אלי. ואם המועמדות שלי לא הייתה מאושרת, הייתי לוקח את עצמי והולך החוצה. בסופו של דבר על מה כל מהמהומה? הרי כל העסק הוא לא משהו מכונן בתרבות שלנו".
התרעות פיקוד העורף