רקדנית ישראלית פוגשת מוזיקאי גרמני ונולד פופ אלקטרוני מקפיץ

כבר בתחילת הראיון הבינלאומי איתם - יען כי הם מתגוררים בברלין - מבקשים ולנטין לינדנאו ושני ליידרמן, בני זוג וצמד מוזיקלי הקרוי ״אנטופיה״, להיקרא בכתבה בשמות הבמה שלהם: הנרייטה מורגנשטרן הוא הניק של שני, וקלאוס פלוצליש הוא הניק של ולנטין. וזה לא הדבר היחיד שיראה לכם מוזר אצל הזוג המוזר הזה, ישראלית ממוצא ארגנטינאי ומוזיקאי גרמני.

כן, אני יודעת שפשוטים - אנחנו לא. אני בכלל נולדתי בכפר סבא למתכנתת וכלכלן ארגנטינאים. הורי עלו לישראל מקורדובה בארגנטינה בשנות ה־70 בעק־ בות המהפכה הצבאית שם. בגיל 21 נסעתי ללמוד מחול באמסטרדם. תמיד רציתי להיות כוריאוגרפית. באמצע לימודי המחול עשיתי קורס ^mime, שזה סוג של תיאטרון פיזי, והתאהבתי, אז עברתי למ־ גמת תיאטרון, שם סיימתי את הלימודים כפרפורמרית ובמאית״.

הנרייטה: ״מההתחלה עבדנו ביחד. בה־ תחלה זה היה בעיקר עבודות פרפורמנס שאני ביימתי, וקלאוס כתב להן את המוזיקה. בעבודה הראשונה הזמנתי אותו ליצור איתי עבודת פרפורמנס. הבאנו כמה כלים לסטודיו והתחלנו לשחק איתם. היה איזה צורך לצעוק ולעשות משהו שלא שייך לשם. גרנו בסקווט, והרגשתי צורך למרוד קצת נגד בית הספר ומוסדות התרבות בהולנד, שנראו לי אז שמרנים וצבועים״.

קלאוס: ״הבאתי את מערכת התופים שבניתי, וכתבנו שיר פאנק וכל מני קטעים בשילוב תנועה וטקסט. עשינו הופעה שהייתה ממש כמו קונצרט פאנק בתוך סטודיו יפה של בית ספר בהולנד, עם מורים שנותנים לזה ציונים כהופעת תיאטרון. בעקבות ההופעה המוצלחת בסטודיו, התחילו להזמין אותנו להופיע כלהקה בכל מיני אירועים ומסיבות. לא היינו ממש מוכנים לזה, אז לקחנו כמה שירים מהוואן מן שואו שלי, וכתבנו כמה חדשים. אחרי חודשיים כבר הייתה לנו הופעה מלאה של להקה״.

הנרייטה: ״מוזיקת פופ אלקטרונית. מהתחלה היה לנו חשוב לעשות את הבלתי אפשרי ולנגן הכל לייב. גם אם אנחנו רק שניים. אנשים מאוד התלהבו מהאנרגיה ומהאפקט הקומי שזה יצר. נראה לי שזה היה כמו לראות שני עכברים רצים בתוך גלגל בטירוף״.

קלאוס: ״התחלנו להופיע עם תלבושות לבנות ואיפור. ככה נולדו הדמויות קלאוס פלוצליש והנרייטה מורגנשטרן. קראנו לעצמנו אנאטופיה, שזה מצב הדברים כשהם לא איפה שהם אמורים להיות״.

הנרייטה: ״בתור יוצרת תיאטרון, תמיד רציתי ליצור תיאטרון שהוא כמו הופעת רוק טובה. ניסיתי לגעת בסוג הזה של קסם, של התאהבות שמתרחשת לפע־ מים בין האמן לקהל. הרגע הזה שבו האמן והקהל מאפשרים אחד לשני לאבד את עצמם לדעת, לו רק לשנייה. בשביל זה אני שם״.

הנרייטה: ״על טכנולוגיה. בעיקר עם כל מיני משחקי מילים שמדברים על היחס הרגשי למכשירים שסובבים אותנו. כתבנו על כל הדברים המצחיקים ששמנו לב שקורים לנו בהקשר של ההתנהלות שלנו, עם המחשבים והאינטרנט. איך העובדה שזה הפך לכלי מרכזי והכרחי בחיים שלנו ומשנה אותנו. את איך שאנחנו חושבים ומתנהגים. השיר Where is Tom? מוקדש לטום, מייסד מייספייס, שהרגיש לנו ולאנשים סביבנו כמו סוג של חבר, למרות שלא הכרנו אותו, רק בגלל שהוא היה החבר האוטומטי של כל מי שהצטרף לרשת״.

קלאוס: ״אף פעם לא באמת התחברנו לתרבות ההולנדית, ואמסטרדם הרגישה קצת קטנה. הרגשנו שכדי להתקדם, אנחנו צריכים ללכת למקום אחר. שקלנו לעבור למקומות כמו ריו, ליסבון או בואנוס איירס, אבל אני גרמני וברלין פשוט הייתה הצעד הכי טבעי. אז ברגע מסוים החלטנו שזהו. ארזנו הכל, שכרנו משאית ונסענו לברלין״.

הנרייטה: ״ברלין, מהרבה בחינות, היא מקום מאוד נוח לחיות בו. יש פה איכות חיים במובן שלאנשים יש אפשרות לחלום, לעשות וליזום דברים, גם אם הם לא כלכליים. היא עיר גדולה ויש פה הכל, אבל בניגוד להרבה ערים גדולות אחרות בעולם, החיים פה די רגועים, ויש איזו תחושה של שפיות ביחס לרעיון של הצלחה. הקצב פה הוא אחר, מה שיכול לפעמים לשגע ישראלית כמוני. הרבה יותר אטי, הלקוח לא תמיד צודק, והזכויות של העובד, האזרח הקטן, נשמרות בקפידה. יש לזה לפעמים גם חסרונות, אבל בסך הכל זה יוצר תנאים מאוד נוחים, שפויים ונעימים״.