למה לי פוליטיקה: מדוע המוזיקאים בארץ זונחים את התחום החשוב בחיינו?

מעטים ונדירים הם האמנים בישראל בכלל, והרוקרים העבריים בפרט, שכותבים על פוליטיקה, שמעיזים להזדהות פוליטית עם צד זה או אחר במפה הפוליטית, שמתגייסים למען מועמד לראשות הממשלה. אפשר למנות את אריאל זילבר, עמיר בניון ובעז שרעבי כמי שהתבטאו בעד הימין הפוליטי (זילבר ובניון גם כתבו ושרו שירים בנושאים פוליטיים), ומשמאל אפשר בעיקר לדבר על שלום חנוך של ״מחכים למשיח״, אבל גם חנוך לא התייצב לצדו של מועמד מסוים לראשות הממשלה, כפי שעשה ברוס ספרינגסטין באמריקה, כשקידם בכל כוחו את ברק אובמה.

ב־50 השנים האחרונות, מ־1965, כשהרוק לפתע הפך לאמנות ולז׳אנר מוזיקלי שמשמש פה לדור שלם של צעירים, קמו להקות ואמנים שהיה להם הרבה מה לומר על מלחמה ושלום, פוליטיקה, מיליטריזם, דת, טרור ואפילו הסכסוך היהודי־ערבי. חלקם גם לא היססו להתייצב לצד פוליטיקאים או מנהיגים. אריתה פרנקלין עמדה לימינו של ד״ר מרטין לותר קינג. מוריסי תקף במלוא עוצמת כתיבתו את מרגרט תאצ׳ר, כשהוא אפילו מאחל לה מוות (״מרגרט על הגיליוטינה״, מתוך תקליט הסולו הראשון שלו ״תחי השנאה״, 1988).

בלאק סאבת, למשל, תקפה בתקליטה השני ״פרנואיד״ (1970) את המעורבות במלחמת וייטנאם. היא הגדירה את עצמה כלהקה פציפיסטית, וחבריה הזדהו עם השמאל של מעמד הפועלים. ״גנרלים התאספו בהמוניהם / ממש כמו מכשפות במיסה שחורה / מוחות מרושעים הזוממים חורבן / מכשפים של בניית מוות / בשדות הגופות בוערות / בזמן שמכונת המלחמה ממשיכה להסתובב / לקדם מוות ושנאה למין האנושי / כך מרעילים את המוחות השטופים שלכם / אלוהים כן!״, זעק אחי אוסבורן ב״חזירי מלחמה״.

"And now you do what they told you" (ועכשיו אתה עושה מה שאומרים לך) הם זועקים בשיר, פונים לחיילים המצייתים באופן עיוור למפקדים, הכפופים לנשיא, כשהשיר מסתיים בשורה "Fuck you, I won't do what you tell me!" ("לכו תזדיינו, לא אעשה מה שאתם אומרים לי״). במקום אחר הם שרים Some of those that were forces / are the same who burn crosses (חלק מאלו שהיו בכוחות, הם אותם אלו ששורפים צלבים). זו ביקורת נגד כוחות הביטחון, שמפעילים אלימות בלתי סבירה נגד אזרחים, במיוחד שחורים.

בסופו של דבר, המוזיקה הישראלית בכלל, והרוק הישראלי בפרט, מאמין בעיקר ב״למה לי פוליטיקה עכשיו״. למה לי, כי מה ייצא לי מזה, ופוליטיקה, שהיא בכלל מילה נתעבת בתוך השיח הישראלי, ועכשיו הוא עכשיו, עכשיו הוא הזמן ליהנות, לזיין ולברוח, לשקר ולשכוח, ולסלוח, בעיקר לעצמנו, על חוסר הרצון האמיתי לשנות מן היסוד את הסדר הקיים.