המנצח הבינלאומי הגרמני שמנהל דווקא את תזמורת באר שבע

את הזיכרונות מביקורו הראשון בישראל נוצר בלבו המנצח והפסנתרן הגרמני הנודע יוסטוס פרנץ. זה היה באביב 81' כשבא הנה עם חברו הקרוב, כריסטוף אשנבך, כדי לנגן איתו ובניצוחו עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית קונצ'רטו במי במול מז'ור לשני פסנתרים מאת מוצרט.

״חלפנו אז על פני באר שבע בדרך לים המלח״, פרנץ משחזר. ״מה שעורר אצלי התפעלות היה שסיפרו לי כי בעיר המדברית יש להקת בלט טובה. כן, יש תרבות בעיר הזאת, חשבתי לי ובכלל לא העליתי על דעתי שביום מן הימים אעביר אליה חלק מהקריירה המוזיקלית שלי״.

פרנץ (70), בן למשפחה שהתנגדה לנאצים, משמש מזה כשנה וחצי כמנהל המוזיקלי של הסינפונייטה הישראלית באר שבע, ולמעשה הוא הגרמני הראשון שמשמש בתפקיד כזה בארץ. כמי שעשה כאן את צעדיו הראשונים עם צליליו של מוצרט, הוא סוגר איתם מעגל בפסטיבל ״אביב קלאסי״, שנפתח הערב בבאר שבע ומוקדש לילד הפלא הנצחי של המוזיקה. ״אני מאוד אוהב את מוצרט, אבל לא פחות ממנו את ברהמס״, חשוב לפרנץ להעמיד דברים על דיוקם.

״הנחה אותי הרצון לשלב בין יצירות מאוד מוכרות של מוצרט לבין יצירות פחות מנוגנות שלו כמו סימפוניה מס' 41 שמכונה סימפוניית 'יופיטר', עם הפתיחה 'טיטוס' ו'מוזיקת ליל זעירה' עם קונצ'רטו לחליל ולנבל, כשהמגמה היא לתת בקטעי הסולו ביטוי לכמה שיותר כלים. לא במקרה קראנו לפסטיבל שלנו 'בעיקר מוצרט'. ינוגנו הפעם שתי יצירות שחוברו בהשראתו, כמו הסוויטה מס' 4 של צ'ייקובסקי, המכונה 'מוצרטיאנה' והיצירה המודרנית למיתרים, ששניטקה קרא לה 'מוצרט אהלה היידן'״.

אחת משלוש היצירות בקונצרט הפתיחה של הפסטיבל היא אותו קונצ׳רטו לשני פסנתרים. את מקומו דאז של אשנבך תופס הפסנתרן הגרמני כריסטופר טיינטון, שלפרנץ יש קשר קרוב במיוחד איתו. ״כריסטופר הוא הבן שלי מאשתי הראשונה״, מספר פרנץ. ״חשוב היה לו לפתח קריירה עצמאית ולא להציג את עצמו כבן של אבא. לכן הוא משתמש בשם המשפחה של אמו״.

מתברר שבנו של פרנץ איננו קוטל קנים. ״הוא ניגן בניצוחם של מנצחים כמו קורט מאזור וולרי גרגייב״, מעיד האב הגאה. ״יש סביבו הרבה שמות מפום שלי עם כריסטוף אשנבך״.

״כשאני מקבל פנייה כזאת, ישר אני חושב מה אני יכול לשנות ולשפר, וגם מה אני יכול לתרום״, מספר פרנץ. ״בקונצרטים שניצחתי עליהם בבאר שבע התרשמתי שיש בתזמורת הזאת מוזיקאים נפלאים, כשסקציית כלי הנשיפה בה היא מהטובות שיש בישראל, עד כמה שאני מכיר. איך שהנגנים האלה מנגנים, זו רמה עולמית! וכשאני אומר את זה לאחר כל התזמורות הגדולות שניצחתי עליהן, אפשר להאמין לי שיש מכאן לאן להמריא. לכן אני כאן״.

הוא נולד במאי 44' בפולין למשפחה גרמנית שהיה לה קשר עם משה מנדל-סון, אבי תנועת ההשכלה ובנו המלחין, פליקס. דודו היה הלמוט ג׳יימס מולט־ קה, מראשי הקושרים נגד היטלר, שהוצא להורג קרוב לסיומה של מלחמת העולם השנייה. ״המשפחה שלי ברחה פעמיים: תחילה מהמשטר הנאצי, שלו התנגדה, ולאחר המלחמה בתור משפחת אצולה, מהמשטר הקומוניסטי שהתבסס במזרח גרמניה״, משחזר פרנץ, שמוסיף ומס־ פר שאי אלה ממשפחת מנדלסון הוסתרו בזמן המלחמה בטירתו של סבו. ״לאבי לא היה המזל הזה, והוא נורה בידי הנאצים״.

כשמוזכר הקשר בין פרנץ לבין היהדות, מיד עולה שמו של לאונרד ברנשטיין. מתברר שהנסיבות לצמיחת החברות ביניהם התאימו לאישיותו הססגונית של ברנשטיין. ״לני הנמרץ היה אחד שהתקשה להירדם בלילה״, פרנץ שולף סיפור. ״אז הוא היה מעביר את הזמן בהאזנה לתחנת הרדיו בניו יורק ששידרה מוזיקה קלאסית. פתאום הוא שמע יצירה של דבוז׳ק שלא כל כך משמיעים אותה. הוא בירר מי הפסנתרן שניגן אותה וגילה שאני הוא זה שביצעתי אותו קונצ׳רטו, בהקלטה הראשונה שלי״.

״לגמרי לא. לני זה לני. מכיוון שבאותו זמן הוא ניצח על קונצרט של מאהלר בפריז, הוא הזמין אותי לבוא אליו ולנגן בפניו את היצירה של דבוז׳ק. הייתי אז בן 20. הוא אמר שהוא רוצה אותי עם הדבוז׳ק הזה בקונצרט של הפילהרמונית של ניו יורק, ואחר כך להקליט את היצירה. בתור בחור צעיר זה היה בשבילי כמו חלום״.