לפרידה כה מרגשת לא ציפה אלי מגן, שבהגיעו בימים אלו לגיל 67 יצא לגמלאות ממשרתו ב־32 השנים האחרונות כנגן קונטרבס בשורות התזמורת הפילהרמונית הישראלית. ״לא חיפשתי מסיבות״, הוא טוען. ״כל מה שרציתי זה לקחת את הבס וללכת״.
על אף תקופה ארוכה בפילהרמונית, מודה מגן כי לא גדל על ברכי המוזיקה הקלאסית. ״אמי סיפרה שבגיל שנתיים הייתי יושב בעגלה ושר, בעור אנשים
"כשרציתי גיטרה, אמרו לי בבית שאין כסף לזה", הוא ממשיך. "עם הכסף שהרווחתי מעבודה כבייביסיטר אצל השכנים שלנו, קניתי את הגיטרה הראשונה שלי. חוץ משיעור או שניים, למדתי בעצמי לנגן בה והקמתי הרכבים עם חברים בתיכון עירוני ד'. התכוונתי להיות זמר והתקבלתי ללהקת הנח״ל. מספרים שבין הבוחנים הייתה נעמי פולני, שאמרה 'חייבים לקבל את הבחורצ'יק הזה עם העיניים הנוגות'. כנראה, היא קלעה למטרה. יש לי נטייה כזאת לשיר שירים עצובים. למעשה, אני איש לא עצוב, אבל השירים שאהבתי נטו לכיוון הנוגה והאטי״.
"לא, לא התחברנו. החזקתי מעמד איתו, גם אם לפעמים זה לא היה קל. כמה שהיה טוב לי בפילהרמונית, היו לי בה אכזבות פה ושם. הוא היה אחת מהן״.
״ממש ככה. אני פוחד עליו. כל השנים לא לקחתי אותו לסיורים שלנו בחו״ל, אלא כלים אחרים מאוסף הקונטרבסים שהיו לי בבית, ואת חלקם כבר מכרתי״.
״כל השנים הקפדתי לא להצטמצם רק לתחום הקלאסי״, מוסיף מגן. ״מהבחינה הזאת היה לי ג׳וב מאוד נוח, כשיכולתי לקחת חופשות ושנות שבתון. על הנסיעות היו מוסיפים לנו תשלום, אבל לי היה חשוב יותר מהכסף לעשות גם דברים אחרים, תוך שמירה על הקשר עם האנשים מחוץ לעולם הקלאסי״.
״לא רק לני״, הוא מעיר. ״מאוד אהבתי לנגן עם ברנבוים וצוקרמן, אנשים שעושים מוזיקה במיטבה בלי פוזות ושטויות, גם פסנתרנים כמו אנדרס שיף ואלפרד ברנדל. כמובן, לא אשכח את הקונצרטים המרגשים שהיו לנו ברוסיה עם פרלמן. מה לעשות, ענקים כמו ארתור רובינשטיין החמצתי״.
״עכשיו אוכל לשיר ככל שארצה״.
התרעות פיקוד העורף