גולן זורק לעזאזל את תואר "הזמר הלאומי" לטובת אלבום אישי מאוד

למעלה מ־17 שנה אני מאזין לאייל גולן.

17 שנה שבהן אין ספור אלבומים, הופעות ולהיטים. 17 שנה שבמהלכן לא הצלחתי ללמוד מתוך המוזיקה שלו כמעט שום דבר על הבנאדם עצמו. הוא זמר מצוין, אפילו מחונן, אין ספק. ויש לו חוש יוצא דופן לבחירת חומרים ופרטנרים. אבל בניגוד לכוכבי עבר של המוזיקה המזרחית, כמו זוהר ארגוב כמובן, ואפילו חיים משה, אבנר גדסי, יואב יצחק וישי לוי, בגולן היה תמיד משהו קצת פלסטיקי. מרוחק. הוא גילם תפקיד באופן מושלם, אבל נשאר רק שחקן. בלי שמץ של טאץ' אישי, או זיעה.

אבל גם גולן נפגע. הפרשה סדקה בבת אחת את תדמית נער הזהב שלו, והפכה אותו לשביר ולפגיע. אני בטוח שהוא היה מוותר בשמחה על הכל, אבל לפחות ברמה המוזיקלית הטהורה, הוא רק הרוויח. לא פלא שמדובר באלבום הראשון שלו שבו תמונתו לא מתנוססת על העטיפה. יש כאן אמירה ברורה - תשפטו אותי רק על פי המוזיקה שלי. ובמשפט הזה הוא מנצח בגדול. הטלטלה שעבר מתבטאת כמעט בכל שיר. גולן אומנם אינו כותב את שיריו, אבל בוחר אותם בקפידה, כך שאני מתייחס אל השורות שלו כאל אוטוביוגרפיות. שורות כמו ״אפשר ליפול לבור של שכחה או לחיות עם עצמך״ (״בסוף כל יום״); ״אני גיבור של כלום, של האגו״ (״השמיים הם הגבול״); ״תזרוק לים כותרות מהעיתון״ (״תזרוק לים״); ו״חבר קרוב תמיד נמדד בשעת צרה״ (״קנה לך חבר״). שוב, התחושה היא אמביוולנטית. כשאמן מייצר משהו מופתי, כתוצאה מייסורים שהוא עצמו חווה, אתה מיד בעדו. אך במקרה הזה לא ברור אם גולן הוא הקורבן, המקרבן או שניהם גם יחד. ולכן האמירות האישיות האלה, שלא עולה מהן כל חרטה, לפעמים נדמה שאפילו להפך (״אני סיפקתי אז לכל דורש תשובה, וזה אבסורד להתנצל פתאום על אהבה״, מתוך ״בסוף כל יום״), משאירות גם טעם חמוץ בפה.

ובכל זאת, נחזור למוזיקה. לאלבום הזה יש משמעות גדולה, מעצם העובדה שמי שחתום עליו הוא הכוכב הבלתי מעורער של המוזיקה המזרחית. וניתן לשמוע ממנו שגולן מריח היטב את המגמות החדשות בז׳אנר. קודם כל, סוג של רטרו מוזיקלי, לימים תמימים יותר ונוצצים פחות. יש כאן הרבה פחות המנוני שופוני עם שורות קליטות וגיספניות, והרבה יותר שירים אישיים, ברוח יוצרים צעירים ועכשוויים כמו שיר לוי, אופיר כהן ואיתי לוי. הפופ האלקטרוני של שנות האלפיים מפנה מקום לטובת צליל יותר אורגני, כולל הגיטרות החשמליות שפיארו בעבר כל שיר מזרחי וחוזרות כאן בגדול, בשירים כמו ״שקרים״, ״האהבה הישנה שלי״ ו״תזרוק לים״, שיכול להיות בשקט שיר של פוליקר. ובאופן כללי - יש תחושה של משהו יותר אמיתי, אפשר גם להגיד צנוע, שמתבטאת בשטח בחזרה מהקיסריות והנוקיות לטובת החאפלות האינטימיות. אפשר לשמוע את ההדים לכך באלבום הזה, שהוא הרבה פחות ראוותני מהקודמים של גולן ומבטא לפעמים גם געגוע לעבר (״ריח פרדסים היום בא רק בקו־ פסה״, מתוך ״האהבה הישנה שלי״). לא, אלה לא הפרברים. אפילו לא העמרנים. זה אייל גולן.